יום שלישי, 17 באפריל 2018

אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ח





אמר הפני מנחם מגור – למה חז"ל אומרים לנו לכף זכות? למה הכול עם כפיות? ומתרץ – אל תחשוב שהכוונה היא לכלי אוכל, אלא הכוונה היא לכף נעליים . מה קורה לנעל, שלא נכנסת לרגל? ! לוקחים כף נעליים, ודוחפים בכוח... אמר הפני מנחם – לדון את השני לכף זכות, לא תמיד הולך ... צריכים לפעמים לדחוף בכוח!

    בזאת בגימטריא שפל ובגימטריא קדוש, והיינו שאמר הקב"ה לאהרן הכהן, דכדי לעבוד את השי"ת צריך שיהיה לאדם את שתי הבחינות, שיהיה שפל בדברים הנוגעים בינו לבין עצמו, אך בדברים הנוגעים כלפי שמיא צריך שיהיה ויגבה לבו בדרכי הקדושה. )שיח יעקב יוסף(

    בחירה היא הסכמה עם רצונותינו או הליכה נגדם.

    "ואהבת לרעך כמוך, לא קונים בשוק... מחיוכים ופרישות שלום לכל צד, לא נעשים יהודי טוב בשום דבר וגם לא באהבת הזולת, ורק דרך ה"אני ה'" עולים ל"ואהבת לרעך כמוך", ככל שגדלים בזה כך גדלים בזה. וככל שמתרחקים מ"אני ה'" כך ממילא מתרחקים מאהבת הבריות, ומתקרבים רק לאהבת עצמו ולשנאת הבריות!... )לב שלום(

גשמים באמצע תמוז... ("מעיין האמונה" עמ' שעב-שעח)
    כאשר הוכתר הצדיק הבבא סאלי זצ"ל להיות כרב והוא בן שלושים שנה. בתפיללת שלטו המורדים העריצים צמאי הדם, והוא עקר לבודניב שהייתה בשלטון צרפתי. במלחמתם נגד המורדים הקימו הצרפתים מחנה צבאי על גדת הנהר, ששימש עד אז לטבילת מצווה. כיון שכך, כינס את פרנסי הקהילה וזירזם לבנות מקווה מהודרת. נענו לדרישה, וחיוו דעתם שהבניה תארך כשנתיים ימים. נחרד: "ועד אז?!" החליט לבנות מקווה מהודרת בחצר ביתו, בקצב מזורז. בתוך חודשיים - אייר וסיון – נבנתה המקווה בתכלית ההידור. בצידה "אוצר" בו יקוו מי הגשמים. אמנם לא רבים הם באזור המדברי, אבל רשת תעלות שנחפרו סביב תנתב את מי הגשמים העתידים לרדת אל ה"אוצר" המוכן לקלטם ולהכשיר את המקווה ליעדה. אך עתה חודש תמוז, והחמה יוקדת בעוז. יאלצו להמתין עד לעונת הגשמים כדי שה"אוצר" יתמלא והמקווה תוכשר. ועד אז?! יצא לסקור את המקווה המהודרת כשאליו נלווים תלמידו הקרוב, הגאון המקובל רבי יחיא שניאור זצ"ל ומשמשו רבי אברהם אמויאל, שסיפרו את שארע. בחן את המקווה שנבנתה ברוב פאר והדר, נשא עיניו השמימה וקרא: "ריבונו של עולם! ציוויתנו על חיי קדושה וטהרה, ואנו חפצים לחיות כרצונך. עשינו את המוטל עלינו, עכשיו עשה את שלך!"... לא הספיקו לפנות משם, עד שהתקדרו השמים בעבים בעיצומה של תקופת תמוז, גשם עז ניתך והמים שטפו בתעלות שניכרו עבורם ומילאו את בור ה"אוצר"! מה רבה הייתה השמחה!
    לפתע קדרו פניו. הוא הבחין שהחיבור בין התעלות ואוצר מי הגשמים נעשה על ידי מרזב ברזל שנקבע בקרקע. אמנם מרן ב"שולחן ערוך" מכשיר, וכן דעת כל הפוסקים, מלבד הגאון רבי יהודה עיאש זצ"ל בספרו "בית יהודה", שפוסל. ובכן, מה? האם נסמוך על טבילה שפסולה לדעת אחד הפוסקים? הורה לרוקן את אוצר מי הגשמים! הרוחות נסערו: הלא דעת יחיד היא, ונדחה מהלכה! בן דודו ורעו האהוב הגאון רבי יחיא אדהאן קרא בסערת ליבו: "רבנו, עלי ועל צווארי שמקווה זה כשרה! הרי לא בכל יום מתרחש נס, על אחת כמה וכמה שאינו מתרחש פעמיים ביום אחד!" ואכן, השמים כבר נטהרו, והשמש יקדה במלוא עוזה. הגשם הפתאומי, הניסי חלף עבר. אבל הצדיק לא שעה להפצרות. עמד על העושים במלאכה שדלו את המים בעמל, וייבשו את ה"אוצר" כליל. לאחר מכן עקרו את מרזב המתכת והחליפוהו בלוח עץ. כשסיימו, ועמדו אמר: "מרן ה 'בית יהודה', עשינו כהוראתך ופסלנו את המקווה כשיטתך. עתה, ראה נא שיתמלא ה 'אוצר'! עמוד והעתיר לפני כסא הכבוד למען טהרת ישראל!" עודו מדבר ורוח סערה הגיחה, ונשאה עמה עננים קודרים שהאפילו את השמים. ירד מטח גשמי זעף, גשם ברכה, ששטף בתעלות וגדש את ה"אוצר". ואז פסק בפתאומיות והעננים התפזרו, והמקווה הוכשרה לכל הדעות!

החוויה היהודית




יום ראשון, 15 באפריל 2018

אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ח





    אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכול אסור שלא ירגיל עצמו בכך. עכ"ל הרמב"ם (בהלכות גניבה פ"א ה"ב). וכ"כ מרן השלחן ערוך בחו"מ (סימן שמח) וע"ש בבית יוסף.

    ברכת כוהנים היא הברכה שמשפיעה לכל עם ישראל יש בה 15 מילים ו- 60 אותיות גם בליל הסדר יש את סימני הסדר שהם 15 מילים המורכבים מ- 60 אותיות...

   "כתונת בד קודש ילבש" (טז,ד) - הסביר רבנו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהכתוב בא להדגיש ולומר, שלא נחשוב שבגדי הכהונה הגדולה (חושן ואפוד, המעיל ופעמוניו וציץ הזהב) הם שצריכים להיות של קודש, אבל הכתונת – שכל אדם לובשה – הרי היא לבוש בסיסי ויכולה להיות של חולין. לא כן, אלא הכתונת והמכנסיים, אף הם קודש. ומכאן נלמד, שלא רק מעשים נשגבים כתפילה ולימוד קודש הם, אלא גם מעשים בסיסים כאכילה ושתייה, שינה ומנוחה, שיחה ודיבור חייבים להיעשות בקדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

    מסופר על אישה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחן את בנה. בחן המגיד את הילד והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד תי ו" , טוב מאד! עכשיו – אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה! התעקש הילד וסירב. שלף המגיד כמה פרוטות ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך. לאחר הבחינה שאלה אם הילד: נו! יאמר לי רבינו! מה יהיה הילד לכשיגדל? השיב המגיד מיד: חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך!...

הרבי במעקב צמוד יום ולילה... (הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)

הסיפור הבא הוא סיפור חיים מסעיר, המשתרע על פני כמה עשרות שנים וכולל תהפוכות מורכבות. מופלא ככל שהוא נשמע, אך נכונות פרטיו אינה מוטלת בספק, וזה דבר המעשה:
השמועות החלו טיפין טיפין, ואט אט הפכו לגל גדול וחזק, אשר שטף את אירופה היהודית לפני יותר ממאתיים שנה. השמועות דיברו על יהודי פלאי, שהפך לדמות מחוללת מופתים באופן על טבעי. עדים נאמנים סיפרו על חולים חשוכי מרפא שהפכו לבריאים לחלוטין באורח פלאי, על חשוכי בנים שהפכו לאבות צוהלים, ועל יהודים עניים שהתברכו בעשירות והפכו לעשירים מופלגים... השמועה אודות 'איש הפלאים', עוררה תמיהה רבתי בכל שדרות היהדות הנאמנה.  האיש עסק לפרנסתו במכירת יין ושיכר, ולא נודע כאדמו"ר או כרב,  ואפילו לא כצאצא של אחד מהם.  מנגד, שמו יצא למרחקים כפועל ישועות בקרב הארץ, ומכל רחבי אירופה נהרו יהודים לביתו, להתברך מפיו ולהיוושע מאמירותיו, שמעולם לא אכזבו...  הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי"ע, אשר כונה בפי כל 'הרבי מאפטא', יצא למשימה להכיר את האיש ולתהות על קנקנו. מיהו, מה מעשיו,  מה הן זכויותיו, וכיצד הגיע למדרגת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' - עד שדבר מדבריו לא נופל ארצה, וככל היוצא מפיו כך נעשה. שכר הרבי עגלה קטנה, ויצא אל העיירה הקטנה בה התגורר המוזג הפלאי. הרבי נכנס לחנותו בלי להזדהות, ומיד הבחין במוזג שהכול סחים בנפלאותיו, עומד מאחורי הדלפק, מוכר יין ומוזג שיכר... הרבי היה נראה כהלך יהודי נודד,  והמוזג שש ושמח להיענות לבקשתו, ולקיים בו מצות 'הכנסת אורחים' בלי לדעת, כמובן, מיהו היהודי הנודד ומה מטרת בואו...  אך התמקם הרבי בפינתו, ומיד פתח בעבודת 'בלשות' מתוכננת היטב. הוא התחקה בכל רגע אחר המוכר, עקב בדריכות אחר תנועותיו וחיפש את צדקותו הנסתרת, או לחילופין כוחות אחרים, מהם הוא שואב את היכולת להושיע במוצא פיו. אפס, כי המוזג התנהל כמו כל מוזג אחר, לפעמים מתמקח על המחיר, לפעמים נפרד מלקוח ותיק בלחיצת יד... החליט הרבי לעקוב אחריו בלילה, אולי אז יגלה כי המוזג הוא צדיק נסתר, העובד את ה' במסירות נפש בלילות. אך גם כאן לא נפתרה התעלומה - אחרי תפילת ערבית שגרתית כמו כל יהודי אחר, סעד המוזג ארוחת ערב עם משפחתו, קרא קריאת שמע, ועלה על יצועו...  הרבי הבין כי זה לא יתכן, ואדם בעל כוחות סגוליים ופלאיים חייב להסתיר משהו... כל אותו הלילה לא עצם הרבי עין, אלא עקב בדריכות אחר דלת חדר השינה של המוזג, ממתין לראות מתי הלה יקום לעבודת קדשו... אלא שהמוזג לא קם ולא נע, קול נחירותיו הקצובות נשמע היטב בחלל הבית כל הלילה, משמע אין הוא מעובדי ה' בלילות... הבוקר שלמחרת היה רגיל לגמרי. המוזג קם מוקדם, התפלל שחרית שגרתית, ומיהר לפתוח את בית המזיגה.. שוב עמד שעות ומכר יין ושיכר, ומדי פעם עצר לרגע לברך, ולהבטיח ישועות ליהודים ששיחרו לפתחו. אך עדיין, לא נגלה כל קצה חוט לפתרון התעלומה - מנין הכוחות השמימיים העילאיים לפעול ישועות בהבל פיו?  מי הוא זה ואיזה הוא המוזג הלז, ומה הסוד שהוא מסתיר  ?
שלושה ימים של עבודת מודיעין אינטנסיבית עשה הרבי בביתו של המוזג,  אך ללא תוצאות. העובדות היו ברורות: המוזג הוא יהודי רגיל, וסדר יומו ולילותיו רגילים ופשוטים מאוד. מאידך, אין ספק כי אכן הוא מחולל מופתים, וכבר בשלושת הימים שהוא נמצא, נוכח הרבי לראות זאת במו עיניו! בחלוף היום השלישי, החליט הרבי כי זה הזמן לגשת אל המוזג ולשאול את פיו. לנוכח עיניו הנדהמות אמר לו כהאי לישנא: "יהודי יקר! אני הוא הרבי מאפטא, וכבר שלושה ימים שאני מתחקה אחריך ומנסה לגלות את סוד כוחך לפעול ישועות, אך ללא הצלחה עד כה. גוזרני עליך בכוח התורה, כי תגלה לי מה מעשיך, וכיצד הגעת לדרגה שככל היוצא מפיך כך נעשה, כביכול כל צבא השמים עובד בשירותך!". המוזג הופתע. הן שמו של הרבי ידוע ומפורסם, ועצם העובדה כי זכה לארח את צדיק הדור בלי לדעת, גרמה לו להתרגשות יתירה. אך יותר מכך, הוא הופתע מהדרישה הנחרצת לגלות את סודו, את סוד חייו הכמוס שמעולם לא גילה... הוא ניסה לשכנע את הרבי כי הדבר הוא סוד, אך הרבי לא נענה, אלא שב וחזר במפגיע על הדרישה לשמוע ממנו את תהלוכות חייו, להבין מכלי ראשון כיצד זכה יהודי פשוט לחולל מופתים. בלית ברירה פתח המוזג וסיפר את סיפורו האישי המדהים, המופיע לפרטיו בעמוד 197 בספר 'יורו משפטיך ליעקב', אשר הודפס לפני כמאה ושלושים שנה:
שני ארגזים מתחת הדלפק...
במשך שנים רבות, ידע המוזג דנן חיי עושר ופאר. הוא נחשב סוחר מצליח בעסקים מגוונים, וכל שועי עולם שיחרו לפתחו, לעשות עמו עסקים ולשפוך לשותפיו. סביב שמו הילכה הילת קסם, על סוחר שמגע זהב באצבעותיו, וכל עסק שהוא נוגע בו - מצליח מיד, ומזכה אותו ברווחים נאים... לימים, התהפך עליו הגלגל. עסקיו הלכו והידרדרו מדחי אל דחי, והשמועות על מצבו הכספי הרעוע הרחיקו ממנו כל שותף פוטנציאלי. הוא הפך מאיל הון ידוע, ליהודי עני, רעב ללחם וחסר כל. יום ועוד יום חולף, ואין כל בשורה באופק. הוא ומשפחתו החלו להתרגל לחיי עוני ודוחק, הורגלו לקבל תמיכה מבתי תמחוי ומקופות צדקה להן נהג לתרום בעבר... העתיד נראה שחור וחשוך, ובני ביתו התלויים בצווארו כריחיים מבקשים לחם, פרוסה אין להם... באחד מהימים הקשים ביותר, פנתה אליו רעייתו והציעה: "שמע נא בעלי היקר! הן הכול יודעים כי אתה סוחר ישר, ועד לא מזמן גם נחשבת ממולח ומוצלח. אולי תצא לשוק בעיירה הסמוכה, תחפש מישהו שהכיר אותך בעולם העסקים בעבר, ועדיין מאמין בכישוריך, ותבקש ממנו להיות שותף עמך - הוא יעניק סכום כלשהו, ויקבל אחוזים מהרווחים שתפיק מהעסקים שתעשה בכסף. אולי יחוס הלה ואולי ירחם, וייתן לך סיכוי נוסף לחזור לעולם העסקים...". בחוסר חשק בולט, הסכים האיש להצעת רעייתו. ידוע ידע כי מצבו הכספי הקשה ידוע ומפורסם, ולא באמת האמין בסיכוי כי יצליח למצוא שותף. אך בלית ברירה, ומתוך שהרעב הגובר של בני משפחתו הכריחו לעשות משהו, עשה כעצת רעייתו ויצא לדרך, לעיירה הסמוכה...
והנה בדרכו, הוא מהפך בדעתו בהצעת רעייתו, והדבר נראה לו לא סביר באופן קיצוני. להשיג שותף? למה שיסכים? למה שירצה? האם ניתן לסמוך עליו שיזרים כסף במועד? ואם הלה ייעלם לפתע פתאום? - זה לא נשמע הגיוני! מצד שני, הרי חייבים לעשות משהו, אי אפשר להישאר רעבים, ובני ביתו ממתינים בקוצר רוח שישוב עם כסף למחייתם! ואז, נצנצה בו הברקה. הוא הרים עיניים לשמים, ואמר במילים פשוטות וברורות: "בורא עולם! לך הכסף ולך הזהב. אינני חפץ בשותפים בשר ודם, אני רוצה שותפות איתך. אתה תושיט לי חבל הצלה ואני אתחיל לסחור. את הרווחים נחלוק שווה בשווה - מחצית אתן לפרנסת משפחתי, ומחצית אני נותן לך, להחזיק לומדי תורתך. כל רובל שארוויח אחלק לשניים - חצי לי, וחצי לך שותפי הנאמן, פיפטי פיפטי. בורא עולם!", אמר הסוחר והרים ידיים אל על, "מבחינתי, העסקה חתומה, אני מתפלל שתתן את חלקך, ונהיה שותפים חצי חצי. הכול שריר וקיים!", הכריז בהתרגשות…
צעדיו נעשו קלים לפתע, הוא חש כי יד נעלמה מסייעת בעדו. לפתע נזכר כי בצרורו מטבע זהב קטנה, שקודם לכן הייתה נראית בעיניו חסרת משמעות, אך עתה, כך החליט, תהא זו מטבע הפתח לעולם העסקים... הוא חזר לביתו, כינס את משפחתו והודיע כי מצא שותף טוב לעסק אשר יחלוק עמו ברווח חצי חצי, ומטבע הזהב הקטנה היא ההשקעה הראשונית של השותף... באותו יום שב ויצא לשוק, וקנה במטבע סחורה, אותה מכר ברווח פעוט יחסית. את הרווח לא שמר לעצמו אלא 'התחלק' עם השותף - מחצית הרווח נתן למשפחתו, ואת המחצית השנייה העביר בו ביום לעמלי תורה. מאותו יום החל שוב לעסוק במסחר, תוך שהוא מקפיד להעביר מחצית מהרווחים לשותפו - לבורא עולם, להחזקת עמלי תורתו, ועם הזמן רכש את בית המזיגה, בו הוא מוכר יין ומתפרנס, עד ששוב הפך לעשיר מופלג... "הנה", סיכם אותו יהודי בהתפעלות באוזני הרבי מאפטא, "הבט וראה את שני הארגזים המונחים מתחת לדלפק המכירה. מדי יום, עם ספירת הקופה, אני מחלק את הרווח. מחצית אני מניח בקופה הימנית, זה לשותף שלי. מכאן אני מחזיק ידי עמלי תורה ומעניק להם לפרנסתם, ואת המחצית השנייה אני מניח בקופה השמאלית, משם בני משפחתי לוקחים לפרנסתם...". "אינני יודע למה", משך הסוחר בכתפיו, "אך שמתי לב, שמאז שהשותפות שלנו פורחת - אני מצליח לחולל מופתים בהבל פי. השותף שלי עומד יפה בהסכם, מצווה את ברכתו בעסקיי, ואף מקבל את חלקו מדי יום ביומו. אך מדוע הוא מבצע את כל מה שאני אומר לו - אין לי מושג!", אמר הסוחר בתמימות...
    הרבי האזין בהתפעלות רבה לסיפורו של הסוחר, סיפור אישי רווי בטחון ואמונה, ושותפות אמת אמיצה ששינתה את חיי הסוחר לבלי הכר, וגם הפכה אותו למחולל מופתים. את ההסבר לכך הוסיף הרבי בעצמו: "הלכה פסוקה היא, ששותף, כל מה שהוא עושה וקובע, כך מוכרע על כורחו של השותף השני. מהרגע שזכית להפוך לשותפו הנאמן של בורא עולם, ההלכה קובעת כי כל מה שתקבע, כביכול על השותף לבצע. אין פלא עוד כי אכן זכית, שכל היוצא מפיך הופך לעובדה מוגמרת, הלא שותפים אתם...".
הרבי מאפטא זי"ע מגלה, כי כשיהודי זוכה לתמוך בלומדי תורה, הוא משדרג את מעמדו ל'שותף בכיר' עם אביו שבשמים. זה לא רק שהוא עושה מעשים טובים ומועילים, אלא הופך לבעל המעמד הגבוה, המשתייך לקבוצת איכות של שותפי אמת עם בורא עולם. זו לא פעולה שמסתיימת בתרומה ונתינה, אלא חתימת עסקה המניבה פירות רוחניים וגשמיים, המשתלמת לשנים ארוכות! החזקת תורה, היא שותפות אמת מועילה במיוחד - היא מעניקה ברכה בעסקים, מסייעת לפרנסה, ופותחת שערי שמים אצל השותף החדש שלנו - השותף הטוב בעולם. כמה צריך להודות ולשמוח על הזכות הנפלאה, שבני אנוש רשאים וזכאים לגשת אל הקודש, להפוך לשותפים קרובים עם בורא עולם, ולזכות לשמירתו ההדוקה ולברכתו הצמודה להם ולבני משפחותיהם.
    בפעם הבאה שתזדמן לנו 'עסקת' שותפות כזו, כשניתקל שוב באפשרות להחזיק לומדי תורה, נחטוף את העסקה הזו בשתי ידיים, כי זו העסקה הכדאית בעולם! איזה טיעון מנצח בעולם האמת?


החוויה היהודית




אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח




אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

'זכו שכינה ביניהם'.
    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:
פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!
    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.


החוויה היהודית


יום חמישי, 12 באפריל 2018

אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ח




   אדם נברא - עם שני ידיים, שני רגלים, שני אזנים, ופה אחד, מדוע ? כדי שידבר רק המחצית ממה שהוא שומע ורואה, עושה והולך... (
רבי אברהם מפוריסוב(
     "אין איש או אישה שהם אי. להתקיים רק עבור עצמך זה חסר משמעות. תוכלו להשיג את מרבית הסיפוק רק כשאתם חשים קשורים למשהו בעל משמעות גדולה יותר בחייכם, משהו שהוא גדול יותר מכם"
     את ימי הספירה כדאי לנצל גם להתבוננות ושימת לב כדאי לבחור מדי יום פסוק אחד בתפילה, לחשוב עליו קצת להרגיש אותו מחדש. להתבונן בהתנהגויות טבעיות - דברים שאנחנו עושים כל הזמן בלי לשים לב. מומלץ גם להתבונן במעשים טובים, גם מהשטוב לא אמור להיות מובן מאליו.
    במדרש: "לא נתקררה דעתו של איוב עד שראה פרשת אישה כי תזריע",  והנה מצינו בספרים שאיוב היה גלגול של אדם הראשון, ובשביל חטא אדם הראשון היה מוכרח לסבול ייסורים הרבה ר"ל, והיה קשה לאיוב היכן מצינו בכל התורה שאדם יתגלגל עוד פעם אחרת אחרי מותו ויהיה מוכרח לבוא עוד הפעם לעולם הזה, וטרח וחיפש כל פרשה ופרשה, ולא מצא רמז על זה, אבל כשבא לפרשת אישה, כי תזריע דכתיב "וילדה" בלשון עבר, להראות לנו שהרבה פעמים מוכרח להיות מגולגל בגוף אחר, אז נתקרר דעתו של איוב שבדין באו עליו כל המאורעות, מפני שהוא גלגול אדם הראשון, וק"ל. [תפארת אבות] 
     במקום לנסות באופן נואש להסביר לעצמנו את העולם ולנסות לשלוט בו, כחוקרים סקרנים אנחנו מקבלים ומעריכים את אי הוודאות, ורואים את חיינו כמסע מהנה לגילוי, למידה וצמיחה"
     האמת אוהבת להיות עירומה אין היא סובלת כל מלבוש וכל כסות ומאחר שהבריות מטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה.
     האמת היא כי האדם עצמו אינו נוטל כלל חלק פעיל בכל עניין השידוכין...  הקב"ה – הוא המזווג זיווגים, הוא המחליט והוא המכריע. והשידוך אשר יצא אל הפועל – הוא רק שהוכרז עליו ארבעים יום לפני יצירת הוולד .
    וזוהי מהות הצניעותשכלפי חוץ רואים דבר שנראה חסר חשיבות אבל בפנים יש יהלומים יקרים ששומרים עליהם היטב כי כאשר ישנו דבר יקר ערך ששווה המון מכניסים אותו לתוך כספת ושומרים עליו היטב שאף אחד לא יתקרב וככל שהדבר פחות חשוב כך פחות שומרים עליו ומוציאים אותו גם לחוץ לפעמים.
אור לגויים (לקראת שבת מלכתא – תרומה)
     "במשך שנים ארוכות , התגוררו סבא ובני המשפחה בשווייץ, לצורך רפואתה של בתו שחלתה בפוליו. הם גרו באזור שבו הייתה קהילה יהודית קטנה, אך הם חיו שם בין הגויים, ולכן לא היה מקובל לנופף ביהדות שלהם בראש חוצות. " והנה מגיעה משפחה מארץ ישראל, שממאנת להסתיר את יהדותה או להצניע את קיום המצוות. בסוכות יצא סבא מבית הכנסת באמצעו של יום, כשהוא מחזיק בלולב ובארבעת המינים, עטוף בטלית, ואינו חושש מה יאמרו הבריות. הגויים אכן הסתכלו עליו בתחילה בעין עקומה מעט, אך היהודים ממש כעסו עליו, שהוא כביכול מבאיש את ריחם בעיני הגויים, וגורם להם לאי נעימות בין שכיניהם. "אבל סבא לא היסס. זה קרה לא רק בסוכות, אלא בכל עת הוא היה הולך וציציותיו מתנופפות לעין כל, את הכיפה הוא לא הסתיר, וכל הליכותיו היו כשל יהודי המתגורר בבני ברק או בירושלים. "
     אחרי תקופה, שמעה סבתא מאחת הגויות באזור שהכומר בכנסיה המקומית דיבר עליהם בדרשתו ביום ראשון של אותו שבוע. במהלך ההטפה השבועית לבאי בית יראתם, נזף בהם הכומר מדוע הם מזלזלים במצוות הנצרות, ולפעמים אפילו מתביישים לנהוג כפי שהנצרות מצפה מהם: 'תלמדו מהיהודי החדש הזה שבא לגור כאן', אמר להם הכומר, 'תראו איך הוא גאה ביהדותו איך הוא מקיים את המצוות של היהודים בלי לחשוש מאיש, כאילו הוא נמצא בין יהודים. אתם נמצאים כאן בין נוצרים, ויש לכם הרבה מאוד מה ללמוד מהיהודי הזה, שנמצא במקום הלא טבעי שלו, ובכל זאת מתנהג כך בלי שום חשש או בושה''
.     אותו היום, החלו הגויים באזור להעריך את סבא ואפילו היהודים הבינו שהוא בעצם מקור לגאווה ולא לבושה חלילה. הניסיונות שלהם להניא אותו ממעשיו פסקו לחלוטין, הם למדו להעריך אותו ולכבד את דרכו המיוחדת".
החתונה שכמעט נדחתה )מתוך 'בהיכלם', סיפורים מהיכלם של גדו"י מאת הרב יהושע ליף(
     ראש הישיבה רבי ראובן פיינשטיין שליט"א היה מדגיש באוזנינו את הנהגתו זו של אביו, כדי ללמד כיצד כל אב, גם זה הנושא במסירות את עול הנהגת הציבור, יכול להוכיח לילדיו את אהבתו הרבה, באמצעות פעולות קטנות של אכפתיות והתחשבות.
     מתוך כבוד לר' משה, ביקשתיו לסדר קידושין בחופתי, אף שידעתי שהדבר אינו מציאותי, שכן החתונה נערכה במקום מרוחק, סמוך לעיר ברלינגטון שבוורמונט. התחתנו בעיירה קטנה בשם 'שרלוט', באסם ששכן במרומי גבעה הצופה אל אגם צ'אמפלאין המרהיב, והוסב לאולם. העיירה שרלוט נמצאת מרחק שש וחצי שעות נסיעה מנוי יורק. ר' משה בירך אותי בחום ואמר, שאף שהוא עצמו לא יוכל להגיע לוורמנט, ר' ראובן יבוא במקומוואמנם, ר' ראובן טרח והגיע להשתתף בחתונתי.
     אתם וודאי שואלים את עצמכם: מדוע התחתנת במקום נידח כל כך? ובכן התשובה היא, שחמותי רצתה לערוך את החתונה בוורמונט, משום שמזה ארבעים שנה לא נערכו בעיר חתונות יהודיות, והיא רצתה להביא קצת קדושה יהודית למקום. הדבר לא היה משימה פשוטה: באותו זמן לא היו שירותי קייטרינג כשרים מחוץ לברלינגטון. על כן שכר חמי שירותי קייטרינג במונטריאול שבקנדה, ששם שכנה הקהילה היהודית הקרובה ביותר החברה הייתה בבעלות יהודים הונגרים טובים, שהכינו אוכל הונגרי טוב , ונענו לאתגר לחצות את הגבול כשצורכי חתונה שלמה ארוזים במשאיות.
     בשל המרחק הרב, שכרתי אוטובוס לכל הבחורים שיגיעו להשתתף בחתונה שישים בחורי ישיבה מלאי מרץ עלו אל האוטובוס, שיצא מברוקלין בארבע לפנות בוקר. החתונה נערכה בבין הזמנים, ובשל כך השתתפו בה בחורים מכל מקום: מסטייטן איילנד וממיר, מבולטימור ומלייקווד. לכל ישיבה היו נציגים בחתונה ר' ראובן לא נסע באוטובוס. רכשתי עבורו כרטיס טיסה, הוא הגיע מניו יורק ושהה בבית מלון מקומי עד לזמן החתונה. גם אני הייתי באותו בית מלון והתכוננתי ליומי הגדול.
     בתשע בבוקר התקשרה אליי אחותי, ובפיה חדשות שהכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה שהחתונה חייבת להידחות ישבתי כהלום רעם: מה, למען ה', קרה? למה חייבים לדחות את החתונה? האם מישהו חלה , חלילה? התמלאתי פחד נורא. " היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי היא לא ידעה לענות לי. מיהרתי להתקשר לבית הכלה, אך קו הטלפון היה תפוס. ניסיתי לחייג שוב ושוב, אך כאילו להכעיס, נשאר הקו תפוס. רגשות ייאוש הזדחלו ללבי...  לפתע עלה במוחי רעיון: באותם ימים, אפשר היה להתקשר למרכזייה המקומית, ולבקש שיעלו על שיחה של מישהו. צריך היה לשכנע את המרכזנית שמדובר במקרה חירום, אבל בשלב זה הרגשתי שלא יהיה קשה לי לעשות זאת התקשרתי למרכזייה. " שלום", אמרתי, "אני מנסה להשיג מספר מסוים, אך הקו תפוס כבר שעה ארוכה. האם תוכלו לעלות על הקו בשבילי?" " זה אפשרי, אדוני, אך אוכל לעשות זאת רק אם מדובר במקרה של חיים ומוות" "תקשיבי", התחננתי "אני אמור להתחתן היום, וכרגע הודיעו לי שהחתונה נדחית. אני מנסה לברר מהי הסיבה. לא נראה לך שזה מצדיק לעלות על הקו ?" "אתה צודק, אדוני. אעלה על הקו מיד" "תודה רבה!"  המרכזנית מילאה את דבריה. וסוף סוף יכולתי לברר מה קרה. " מה קרה?", שאלתי "יש לנו בעיה רצינית!" " מה הבעיה?"  הבעיה הייתה כזו: לפי חוקי ארצות הברית, אסור להעביר למדינה עובדים ממדינה אחרת. חמי דאג מראש לאישור חד פעמי ממושל וורמנט, שיאפשר לו להכניס את בעלי הקייטרינג ועובדיו מעבר לגבול. כדי לאשר את העניין היה אמור בעל הקייטרינג למלא דו"ח, שיפרט בדיוק מה הוא מביא מקנדה. אבל הוא היה יהודי מבוגר, שלא מילא דו"ח כזה מעולם (וואס איז א דו"ח?), ופשוט התעלם מהדבר. הוא פנה אל הגבול עם משאית מלאה אוכל וקיווה לטוב.
כשהגיע לגבול עצר אותו שוטר, וביקש לדעת מה יש במשאית . "אין כלום", אמר בעל הקייטרינג במבטא הונגרי כבד "אין כלום, אדוני?" " אפשר לפתוח לראות?" " תפתחושומרי הגבול פתחו את המשאית ונדהמו למצוא בה אוכל שמספיק לסעודת חתונה שלימה . "ניאלץ לשים אותך במאסר, אדוני" "למה מאסר?" " כי ניסית להבריח סחורה מעבר לגבול !" "מה אתם מבלבלים לי במוח? אחי עבר כאן לפני חצי שעה ולא בלבלתם לו במוח" . "מה מספר הרישוי של אחיך, אדוני?"  וכך נעצרו שני האחים בעלי הקייטרינג, וכל אנשי הצוות שלהם, והובאו לבית הסוהר המקומי . "עכשיו אין לנו קייטרינג, ואין לנו אוכל", הוסבר לי, "ולכן מוכרחים לדחות את החתונה ". בינתיים, במקום להסתפר או להכין דבר תורה לחתונה, נאלץ חמי לרוץ לתחנת המשטרה ולנסות לשחרר את העצורים ואת האוכל לסעודה בערבות .
     בשעה אחת בצהריים הגיע האוטובוס עם כל בחורי הישיבה המוכנים לחגוג עמי. חמי הצליח בקושי רב לשחרר את בעלי הקייטרינג, אבל עובדי החברה הצרפתים-קנדיים לא קיבלו רשות כניסה לארצות הברית. כתוצאה מכך, לא היו בחתונה מלצרים, אך אל דאגה, היו שישים בחורים, שרבים מתוכם התנסו במלצרות כשהיו בקמפ, והם שמחו לחזור אל הסינר ללילה אחד ר' ראובן נהנה בחתונה מאוד. באלבום חתונתי נותרה מזכרת: תמונה שבה נראים שנינו רוקדים יחד במרץ, רב ותלמיד, בחתונה שאף אחד לא תישכח . החתונה הייתה אמורה להתחיל בשתיים בצהריים, אך בשל האירועים המסעירים היא התחילה רק בשש בערב. הייתה זו חתונה מדהימה, וכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל נהנו בה.
      בשעת לילה מאוחרת כשהסתיימה החגיגה, פנו כל הבחורים כאחד לאגם צ'אמפלאין, וקפצו פנימה לשחייה מרעננת. היום כולו היה רווי מתח, מלא עליות ומורדות, אבל לבסוף הסתדר הכול בצורה טובה יותר משקיווינו . נוכחות של רבי במקום השרתה עליי רוגע ושלווה, והפכה עבורי את היום לטוב בהרבה ממה שהיה לולי היה שם זה מה שרב עושה לתלמידו: משרה עליו רוגע, עומד לצדו, מעניק לו חיוך ומילה של עידוד כשהוא זקוק לכך, ומראה לו את אהבתו פעם אחר פעם זה מה שעשה ר' ראובן עבורי בלילה המשמעותי ביותר בחיי.
החוויה היהודית




חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "תזריע מצורע", ה'תשע"ח





יום רביעי, 11 באפריל 2018

נקודה שבועית פרשת השבוע "תזריע מצורע" ה'תשע"ח



מחלת הצרעת עליה נקרא בפרשת השבוע, פרשת "מצורע", היא מחלה רוחנית ולכן מי שאחראי על רפואתה וקובע את תהליך הטיפול בה הוא הכהן כאיש שאחראי על הרוח בעם ישראל.

מחלת הצרעת באה לאדם בעקבות דיבור לשון הרע.

כאשר אדם נמצא כחלק מחברה מסוימת, הווייתו הרוחנית שלו עם החברה באה לידי ביטוי בעזרת דיבור. על ידי שיח בין אנשים.

הדיבור הוא צורת התקשורת העיקרית שקיימת בין אנשים, אך כאשר אדם בוחר לדבר בלשון הרע כלפי אנשים אחרים בחברה הוא פוגע באותו כח דיבור ולמעשה פוגע במהות החברה.

האדם המדבר לשון הרע מוציא את עצמו ממדרגת "אדם ציבורי" שמעורבב עם הבריות למדרגה של "אדם פרטי" כי הוא הוציא עצמו מהכלל. בדיבורו הזה הוא מביא להרס החברה.

על כן כדי לרפא אותו ממחלתו הוא נקרא לצאת למשך שבעה ימים לחלוטין מן המחנה ולהיות מבודד מכל אדם: "בדד יישב מחוץ למחנה מושבו". זוהי תוצאה טבעית למעשיו: אדם שעוסק בהרס החברה יתנתק ממנה ולא יכול ליטול חלק בה ובתהליכיה כמה ימים.

גם כשישוב למחנה הוא יישאר עדיין מחוץ לאוהלו "וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים".

גם החזרה שלו לשגרה, לחיי החברה והאנושיות, יהיו כפי שאנו רואים בהדרגה גמורה ולאט לאט יוכל לשוב ולהיות "אדם" גם במובן הציבורי השלם כפי שהיה בטרם דיבר לשון הרע.

שנזכה תמיד להיות ציבוריים ולהימנע מלדבר לשון הרע.

שבת שלום ומבורך!




לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


החוויה היהודית


מחלת הצרעת,פרשת השבוע,פרשת מצורע,לשון הרע,התקשורת,אדם ציבורי,החזרה לשגרה, לחיי החברה,האנושיות

אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ח




אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (י"ג - מ"ו) - מסופר: פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

    בדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו.

במצוות אחרות אפשר לומר שיש גם פנייה אישית בעשיית המצווה. שונה מצוות המילה, שאי-אפשר לומר שהאדם מקיים אותה לשם פנייה זרה כלשהי.(חתם סופר)

הכנת כוס קפה ("להתעדן באהבתך", עלון 197)
    אחת מבנותיו של ר' מאיר מפרמישלאן הכינה לו כוס קפה, ולאחר ששתה הגיב האבא במילים חיוביות מאוד על טעמו של כוס הקפה. כעבור זמן מה ניגשה בת נוספת של הרבי והכינה עבורו כוס קפה, ותגובתו הייתה קרירה למדי. הדבר עורר את תמיהתה של הבת השנייה, שכן גם היא שמעה את תגובת אביה על הכוס הראשונה. ראה אביה את תמיהתה, והסביר לה כדלהלן: אחותך שהכינה לי את הכוס הראשונה, הכניסה בתחילה את הקפה, שהוא בבחינת 'דין', ואחר כך את הסוכר, והסוכר 'המתיק את הדינים'; אבל את, הכנסת קודם את הסוכר, ואחר כך את הקפה, וממילא עוררת את הדינים!
    אמר על כך הגר"י זילברשטיין: אנחנו אין לנו כל מושג בדברים אלה של ר' מאיר'ל מפרמישלאן, אחד מגדולי הגדולים בדורות שלפנינו. מה שברצוני לומר הוא, שגם ר' מאיר'ל בעצמו לא התכוון ללמד את בנותיו את תורת המתקת הדינים, על כל מה שכרוך בה. לא זו הייתה כוונתו בדבריו. הרבי התכוון ללמד את בנותיו את צורת ההנהגה בבית היהודי, ומסר זה מתאים במיוחד לתקופתנו . יש הסבורים שאמנם ההנהגה בבית צריכה להיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, אבל מאידך – כך הם חושבים – לא כל דבר המתרחש והנעשה בבית, נזקק לרמה שכזו... הם מוכנים להבין ש 'המעשים הגדולים' של הבית, אכן צריכים להיעשות מתוך רצינות המחשבה, ומתוך הכוונות היותר טובות, אבל האם גם הפעולות הקטנות, מעשי היום-יום, נכרכים בהנהגה זו של הבית היהודי? ולמעשה, כאשר אני מכין קפה, האם יש הבדל אם אניח את הקפה לפני הסוכר, או ההיפך? בא הרבי, ר' מאיר מפרמישלאן ולימד את בנותיו שגם דבר זה כלול בהנהגת הבית, וגם הפעולות הקטנות ביותר –  מן הראוי שתיעשינה בכוונה הראויה, ומתוך רצון לקדש שם שמים. כי הבית היהודי, בית מקדש הוא! ומי שמתייחס לביתו כך, הרי יבין מאליו שכמו שבבית המקדש הוא לא היה מזלזל בשום פעולה, וכל מילה שהיה מוציא שם מפיו הייתה בכוונה היותר ראויה, כך צריכה להיות הנהגתו בתוך ביתו.


החוויה היהודית