יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז



אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.
    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(
      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(
     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)
     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.
     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.
     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.
    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.
אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(
     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 


הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)
     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".
     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לויהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית




יום שלישי, 19 בספטמבר 2017

אמרי שפר כ"ח אלול ה'תשע"ז


אחד בא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד – ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש...
     בראש השנה אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב': 'לראש': ' לעָּשוֹת רצוֹן אֲבינו שֶבשָּמים'; 'זנב': 'זוֹ נֶפֶש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמָּה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים אזי ישלמנה, שהוא ישְּלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה-יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) ' גמל נפשוֹ איש חָּסֶד', שעיקר החֶסֶד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשוֹ ולא רק עם גופו .
     יעקב חבל נחלתו".  הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.
     יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה 'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגלת לָנּו  ולְּבָנֵינּו עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי  הַתוֹרָה הַזֹאת.
העיוורת שראתה (דברים טובים – שופטים)
     עשרות סקרנים התגודדו סביב ביתה המפואר של גברת קיינס, שנחשבה לאחת מעשירות העיירה האמריקנית השקטה. השמועה אמרה כי הגברת קמה בבוקרו של יום בהיר ואיבדה את מאור עיניה. למרות גילה המתקדם שמרה גברת קיינס על מצב בריאות תקין, והמקרה המצער הפתיע את תושבי העיירה.
בעיירה מרוחקת התגורר ד"ר גאלן שהתפרסם בהצלחותיו בריפוי מחלות עיניים קשות, אך בנוסף נודע כרודף בצע ואוהב כסף. גברת קיינס הגיעה למרפאתו, והוא בדק אותה ואמר כי בכוחו לרפא אותה. 'אם תצליח להחזיר לי את מאור עיני כבראשונה ואוכל לראות את כל אשר מסביבי', הכריזה גברת קיינס, 'אשלם לך 10,000 דולר, אך אם הטיפול לא יצליח, לא אשלם לך כלל'.  דוקטור גאלן חייך חיוך זחוח, והנהן בראשו לאות שהעסקה מקובלת עליו. בשנים האחרונות הוא פיתח משחה מיוחדת שכאשר מורחים אותה על העיניים היא משפרת את מצבן בצורה פלאית ומיידית. גם אנשים שהיו במצבים קשים חזרו לראות כרגיל לאחר סדרת טיפולים, ובעייתה של גברת קיינס הייתה קלה לפתרון.
     בביקורו הראשון בביתה של הגברת, הסתחרר ראשו של הרופא משפע חפצי האמנות שגדשו את החדרים, והוא החליט לעכב מעט את ריפוייה כדי שיוכל לסחוב כמה חפצים. הוא מרח על עיניה של המטופלת העשירה משחת סרק, לאחר מכן הכניס למזוודתו פסלון קטן ועוד תמונה לא גדולה אך יקרה והסתלק באלגנטיות מן המקום. גם למחרת הוא הביא את המשחה המזויפת, והכניס לתיקו עוד כמה חפצים יקרים. לאחר שלושה ימים, כשהבין שהדבר יעורר חשד, הוא החל לטפל בה במשחה האמיתית, ותוך כמה שעות החל מצבה להשתפר לאחר שראייתה חזרה אליה כסדרה הופתעה גברת קיינס לגלות שכמה מחפצי האמנות היקרים ביותר שהיו בביתה נעלמו ללא עקבות, והבינה כי ידו של הרופא במעל מאחר והוא היחיד שיצא ונכנס בביתה בחופשיות רבה. כשהוא הגיע לגבות את המגיע לו כמסוכם, היא סירבה בתוקף לשלם את שכרו. 'כיצד את מעזה להפר את ההסכם בינינו ?' זעם הרופא. 'הלא הבטחת לי כי תשלמי לי 10,000 דולר לאחר שהטיפול יצליח? ' השיבה לו האישה : 'נכון, הבטחתי ואיני מתכחשת להבטחתי, אך אתה לא ריפאת אותי כלל. אני אינני רואה!' הרופא כעס מאד אך דבר לא הועיל לו, והוא נאלץ לתבוע אותה לבית המשפט כדי שיוציא צו המורה לגברת לשלם לו את שכרו. '
     מדוע אינך מוכנה לשלם לרופא את שכרו?' שאל השופט, 'הרי את רואה מצוין'. 'לא ולא, אדוני השופט!' אמרה גברת קיינס, 'עדיין ישנם דברים שאינני רואה!' הקהל פרץ בצחוק רם השופט ביקש ממנה שלא לזלזל בכבודו של בית המשפט והזהיר אותה כי היא נחקרת תחת שבועה ועליה לומר אך ורק את האמת. 'אדוני השופט, אני אומרת רק את האמת ותשפוט אתה אם אני צודקת... לפני הטיפול שטיפל בי הרופא, היו בביתי חפצי ערך רבים וכעת איני רואה אותם! ההסכם בינינו היה שכאשר הטיפול מצליח לחלוטין הרופא יקבל את שכרו, אך לדעתי אף שאני רואה את המתרחש סביבי, עדיין אין זה נחשב להצלחת הטיפול מכיוון שאת חפצי הערך היקרים שלי איני רואה עוד בביתי!' השופט החליט שעליו לבדוק את העניין ושלח צוות חוקרים מנוסה לבדוק את ביתה של הגברת, שעד מהרה עלו על טביעות אצבעותיו של הרופא החמדן...
     בפרשתנו מצווה אותנו התורה 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק', התורה עומדת על חשיבות הצורך בשופטים ראויים שיבינו דבר מתוך דבר , וירדו למצבו של כל אחד מבעלי הדין מתוך מטרה למיצוי הדין ולחקר האמת. לעיתים גם דברים שנראים לנו במבט מהצד כבלתי צודקים בעליל מתברר כי הינם אמיתיים ונכונים. וכיוון שכך רב הצורך בדיינים ושופטים בעלי שיעור קומה שיבינו את הדברים המסתתרים מאחורי הטענות של בעלי הדין וישפטו משפט נכון וצודק...

החוויה היהודית



יום שני, 18 בספטמבר 2017

אמרי שפר כ"ז אלול ה'תשע"ז


בעלי המוסר אומרים שבתפילין יש שני בתים, של יד ושל ראששל יד הוא אות לאדם עצמו, ושל ראש לאחרים, ואסור להניח של ראש עד שהניח של יד, כי קודם צריך להתעסק ב"אות" של עצמו ואחר כך ב"אות" של אחרים.
     החסיד יעבץ פירש את הפסוק "רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו) דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד". על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני ה'"; אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!" "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..."
    ושבת עד ה'. יש נותנים רמז על פ' ניצבים שהיא השבת האחרונה של השנה, "ושבת" אותיות שבת, שתראה להתחזק בשבת האחרונה עד ה' אלוקיך, ותתקן את כל שבתות השנה.
     זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד מסוגל עדיין לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזו, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים ! )ע"פ שפת אמת(
הדחיפה הקטנה (דברים טובים – שופטים)
     בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר, חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.
     איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם, ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים. וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.
     'ממה אתה מתפרנס?',  שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם, רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.
     'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'. - 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר, וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה הזה הוא לא יישכח לעולם.
     שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל התברר לו שהיא עדיין גרה שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא היתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי התאמצתי וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי. אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.
     גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת ידחף את הפרה הקטנה שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

החוויה היהודית




יום ראשון, 17 בספטמבר 2017

אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ז


 ''אם יהיה נדחך בקצה השמים", פרש רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שיחזיקו לפחות בקצה של הרוחניות, במשהו. בספרים הקדושים אמרו שלפיכך נשארת מהגוף עצם קטנה, הלוז, שאינה כלה, כדי שממנה ישוב ויבנה בתחיית המתים. שלפחות משהו יישאר, ואז: "משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם ייקחך" (דברים ל, ד(.
     הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק"ל אמר בשיחה מוסרית בערב השבת האחרונה של השנהאם בא לו לאדם אורח נכבד, עושים סעודה לכבדו עם בשר ודגים, אבל עושים לו שוב סעודה גדולה. והרי הוא נותן לו לאכול גם קטניות, אבל כשמגיע עת הפרידה שהאורח נוסע, כשהאורח שוהה שנה שלימה אצל מארחו, ודאי אינו עושה לו סעודה עם בשר וכן לגבי השבת האחרונה של השנה, גם אם אמנם לא כבדנו את כל שבתות השנה כראוי, אבל לפחות את השבת האחרונה, יש לכבדה כראוי הכול הולך אחר החיתום, ובשבת האחרונה של השנה, ניתן לתקן את כל שבתות השנה.
     וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו 'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא' , תהיה יותר שייך 'לו'.
     יש להבין עניין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לפרט את מספר המכות, או שקוראים במספר עגול חמישים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמא, ואין קץ וגבול להורדה ולויתור, אבל אם נוקבים במספר לא עגול, ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, לכן הוריקו פניהם. (דברי שאול(
איש הברזל שמייצר שופרות ) שיחת השבוע, עלון 1599)
הילד שמעון קינן בן העשר התקשה להסיר את מבטו מהתוקע בבית הכנסת. הקולות שבקעו מקרן האיל נגעו בלבו והוא חשק בשופר משלו. להוריו לא היה כסף. בצר לו איתר חתיכת צינור גומי, חיבר אליו משפך פח, וכך התאמן בטכניקת התקיעה. שישים שנה חלפו. שמעון כבר בן שבעים, הוא תוקע ותיק, ותחת ידיו עברו אלפי שופרות. כיום הוא מתגורר במושב גבעת יואב ברמת הגולן ומנהל מפעל משפחתי לייצור שופרות.
שמעון נולד בקזבלנקה שבמרוקו, עלה לארץ בצעירותו וגדל בטבריה. בהיותן בן שמונה-עשרה כבר שימש תוקע קבוע בשני בתי כנסת – תחילה תקע בבית כנסת ספרדי ואחריו הלך לתקוע בבית כנסת אשכנזי. את פרנסתו מצא באמנות הברזל והקים סדנה לעבודות נפחות.
דחיפה פנימית
לפני כעשרים שנה חלה תפנית בחייו כשחבר סיפר לו על בעל מפעל לשופרות בתל-אביב שפורש לגמלאות. שמעון החליט להפוך את אהבתו הישנה לעיסוק קבע. "חשתי דחיפה פנימית לעבור לעסוק בייצור שופרות", הוא מספר בעיניים נוצצות. "למדתי אצלו את כל רזי המקצוע, ובמקביל פיתחתי מכונות וכלים ושיפרתי את שיטות הייצור. היותי תוקע קבוע ומומחיותי בעבודת כפיים סייעו לי כמובן".
במרוצת השנים הקים מרכז מבקרים. "באים לכאן מכל העולם, גם לא-יהודים, ואנחנו מסבירים להם על השופר, משמעותו ודרך ייצורו", הוא אומר. עוד הוא מציין כי פיתח שיטת ייצור מיוחדת, שמצליחה לנטרל ריחות לא-נעימים שבוקעים מקרן האיל".
לא מחליף שופר
העבודה על השופרות מתחילה כבר בחודש מר חשוון. "אחת לכמה שנים אני נוסע למרוקו, ארץ הולדתי, ושם אני קונה קרני איל", מתאר שמעון את העבודה. "אני בוחר את הקרניים אחת-אחת. כל שופר והייחודיות שלו. אנשים באים אליי ואני מנסה להתאים להם שופר, ולפעמים עושה התאמות במקום".
על אף המבחר האדיר שברשותו, שמעון תוקע בכל שנה באותו שופר. "אני מחובר אל השופר שלי", הוא מסביר. "שופר לא מחליפים בכל יום. לשופר צריך להתחבר".
בלי לחץ
לתוקעים מתחילים יש בפיו המלצה: "בנחת, לא בכוח. אני רואה אנשים שמנסים לתקוע ופניהם מאדימות. צריך לדעת לשאוף ולנשוף נכון. זו טכניקה בשפתיים, לא עם כל הגוף. צריך לדעת להוציא את האוויר בלי לחץ". שמעון מבקש לדבר על תופעה כאובה. "לעתים תוקעים מביאים אליי את שופרותיהם ואני מוצא בהם סדק או נקב. לפעמים אני מזהה שבוצע בשופר תיקון כדי להסוות את הנקב או הסדק, וזה שופר פסול כמובן. מי שקונה שופר מוכרח לוודא את מקורו".
סיפורים אנושיים מרגשים התרחשו אצלו במרוצת השנים: "בא אליי תוקע שנפצע בתאונת עבודה ושפתו התחתונה נפגעה. גייסתי את כל היכולות שלי. ישבתי איתו שעות רבות והצלחתי לייצר שופר בעל פייה שתחזיק את החלק התחתון של השפה. הוא יצא עם השופר בהתרגשות רבה".

החוויה היהודית




יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ז



או יאמר בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים.
     אחד מגדולי החסידים אמר פעם בדברו מהתנגדותו של "הנודע ביהודה" לחסידות "הלוואי ואזכה להתפלל תפילת "כל נדרי" לשם שמיים במדרגה כזו של "הנודע ביהודה" מתנגד לשם שמיים"
    אפשר לפרש, קחו עמכם דברים, שחלק גדול מהתשובה שיש לעשות בימים אלו הוא על החטא שבדיבורים, ועל זה אמר הנביא, קחו עמכם דברים, לקחת את הדיבורים, ושובו אל ה', על הדיבורים הרעים.
     בין כסה לעשור סוחר אחד מחסידי הרה"ק בעל "שפת אמת" מגור זיע"א בא אליו פעם בין כסה לעשור לשאול עצה בענייני מסחרו, הגיש כנהוג פיתקא והוסיף בעל פה שהעניין נחוץ לו מאד עוד היום. השיב הרבי: היום העניין הנחוץ הוא לעשות תשובה.


     האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל, כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש 'גדול' עוונו מנשוא"...


     הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא סלסל במלים – וטהר לבנו לעבדך באמת – בניגון הידוע. לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל: "ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו', אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'". ה"באמת" הזה חסר לנו.
     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים בשעה מאוחרת מאוד, משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם, מיד מתיישבים ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם, א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצווה בוודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.
     ''הנסתרות לה' אלוקינו" הסתיר השם יתברך מאתנו את מתן שכרן של המצוות, אולם גילה לנו מתן שכרן של שתי מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואתת נוגעת "לבנינוכיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה. (כתב סופר(


השוטר דני (פניני בית לוי, עלון 447)
     השוטר דני, היה שוטר קשוח בטבעו, ענייני והחלטי, גם הדמעות של הנהגים שנתפסו "על חם", שבשמים לא ננעלו שעריהם, אצלו לא שינו אפילו קוצו של יוד, מהקנס שהוטל על הנהג בשל עבירת התנועה שבה מעד וכשל. כך היה מנהגו של דני רבות בשנים עד לאותו הלילה...
     המשטרה הציבה מחסום בנקודה מסוימת בצפון הארץ מחשש של הברחה של "מיני בשמים" מלבנון השוטר דני הבחין בפיג'ו חבוטה, כולה מעוררת חשד. הנהג שהתבקש לעצור, ירד כשלראשו חבוש הוא בכיפה, לאחר שבדיקת הרישיון עברה אף היא בהצלחה, ביקש השוטר לפתוח את הדלת מאחור ופני הנהג חפו...  בברכיים כושלות פתח את הדלת כשלעיני השוטר הנדהמות נתגלתה ערימה של חיילים ישנים שנת ישרים. הנהג הרחמן לא הסכים ??העירם משנתם המתוקה, השוטר הקשיח את ליבו והאיר עליהם בפנסו מתוך בקשה-פקודה לצאת החוצה ארבעה עשר חיילים נכתבו בספר הזיכרון של השוטר שהודיע חגיגית לנהג על שלילת הרישיון וכניסה ישירה לספר השיאים של גינס וגם כמובן להגיע אתו לתחנת המשטרה. הנהג ביקש לרחם על החיילים והוריהם שחלקם מרוב עייפות פשוט השתרעו על צדי הדרכים והמשיכו בשנתם העריבה, אך השוטר בשלו ומי ישיבנו אחור ?! לפתע צלצל הפלאפון, אשתו של השוטר דיברה בבהלה: "הבן התקשר לפני שעות... הוא יצא מלבנון... הוא עדיין לא הגיע... השיחה התנתקה, הוא נסע בטנדר עמוס לעייפה...". האבא - השוטר ביקש מאשתו שלא תדאג, הוא ידווח לה בעוד דקות ספורות אם יהיה לו עדכון חדש... בינתיים, התחיל להאיר עם פנסו לעבר החיילים השרויים בצדי הכביש כשלתדהמתו מגלה לפתע את בנו יקירו. הבן שהחל לקלוט שאביו נמצא לפניו, בא לצעוק בשמחה "אבא!", אך השוטר היסה אותו לפני שיהיה מאוחר: "תשתוק בני אל תעשה לי בושות ". עתה, פנה אל הנהג ואמר לו: קח חלק מן החיילים ואני את השאר. לשאלת הנהג המופתע "מה עם הדו"ח? ויתרת לי? כל הכבוד רואים שאתה שוטר עם לב..."  עונה דני השוטר כלאחר יד: "חשבתי על מה שאמרת, לא בגללך ויתרתי, פשוט חשבתי על ההורים שלהם"...
     הסיפור אמיתי זה מסר רב טומן בחובו. אותו שוטר עם העקשנות שלו, יכול היה להשאיר את בנו ושאר חיילים ישנים עד אור הבוקר בצדי הדרכים, כאשר הוריהם על מיטותיהם מתהפכים...  לכל שער ושער אכן צריך שוטר, אך לשער הלב צריך את מאזני המשקל המדודים ביותר, מתי הדבר נחשב למצווה ומתי לעבירה כל נגיעה קטנה עלולה לשנות את ההחלטה לטוב ולמוטב בימים קדושים אלו, שומה עלינו לעשות חשבון בנפשנו, לראות עד כמה הנגיעות מטות אותנו חלילה מדרך הישר, שחלילה לא נמצא יום אחד את בננו - הנשמה שבקרבנו מוטלת דחופה, דהויה וישנה בצדי הדרך....


לב יהלום (על-פי 'איש חסד היה', מאת הרב יצחק-בירך דסקל)
"סלח לי", ביקש האיש שהתייצב בפתח המשרד. "אני לוטש יהלומים במקצועי ואני מחפש עבודה. אולי יש לך משרה בעבורי?".
קומת המשרדים של חברת 'דסקל יהלומים', בבורסה ליהלומים ברמת-גן, המתה כבכל יום. הבעלים, ר' שמואל-משה דסקל, תושב בני-ברק, ניהל עסקים מסועפים בתחום היהלומים. לצד עסקיו תרם לצדקה ברוחב לב והושיט עזרה ליהודים רבים במתן משרות במפעליו.
ר' שמואל הרים את עיניו מן המסמכים שלפניו, הביט באורח והשיב: "צר לי, אך כרגע אין לי צורך במלטשים נוספים". ארשת אכזבה עלתה על פני האיש. "השאר נא כאן את פרטיך", עודדו ר' שמואל, "ברגע שתתפנה משרה, אצור עמך קשר".
האיש הודה ל ר' שמואל ויצא מן המשרד. ר' שמואל ניסה לשוב אל שגרת יומו ולא הצליח. הוא שקע בהרהורים, והפטיר באנחה לעבר ר' ברוך איבר, אחד ממנהלי עסקיו: "אני חש חוסר מנוחה למראה יהודי המחפש עבודה לפרנסתו ואינו מוצא!".
מידת הצדקה המפורסמת שלו הביאה לפתחו של ר' שמואל מבקשי נדבה רבים. למחרת התייצב אצלו יהודי שהיה זקוק לעזרה לקראת נישואי בתו, אך הוא לא ביקש תרומה. "ברשותי יהלום גולמי", אמר, והוציא מכיסו יהלום לא מלוטש. "אנא, הואל לקנות אותו מידי תמורת שבעת-אלפים דולרים. כך אוכל להשיא את בתי בלב שקט".
ר' שמואל נטל את האבן והתבונן בה. הוא היה ידוע במומחיותו להעריך את טיבו של יהלום גולמי ולדעת כמה יהיה ערכו לאחר הליטוש. באותן שנים הציוד הטכנולוגי טרם היה מפותח, ומומחיות אנושית של הערכת יהלומים הייתה נדירה וחיונית בשוק.
ר' שמואל בחן את גודלו, ניקיונו וצבעו של היהלום. כל מדד כזה חיוני מאוד לקביעת איכותה ומחירה של האבן היקרה. בדיקתו העלתה כי ערכו של היהלום לאחר הליטוש לא יעלה על חמשת-אלפים דולרים.
הוא התלבט כיצד לנהוג. בתחילה סבר לנקוב במחירה האמיתי של האבן, ולתת ליהודי עוד אלפיים דולרים כתרומה. ברגע האחרון נמלך בדעתו. הוא השיב ליהודי שאכן, היהלום שווה שבעת-אלפים דולרים, ובו במקום שילם לו את הסכום הזה. חיוך של אושר עלה על פניו של המוכר, והוא נפרד ממנו לשלום ובכיסו סכום נכבד לחתונת בתו.
לאחר שהאיש הלך הביעו אנשיו של ר' שמואל את תמיהתם על המחיר המופרז ששילם בעבור היהלום. "המתינו רגע", עלה חיוך קל על שפתיו של ר' שמואל. הוא ביקש לזמן אליו את מבקש העבודה מיום האתמול.
"ברוך ה', מצאתי לך עבודה", בישר לו במאור פנים והניח לפניו את היהלום שזה עתה קנה במחיר מופרז. "אנא, לטש לי אותו, ואשלם לך חמש-מאות דולרים תמורת עבודתך". באותם ימים סכום זה היה שווה ערך למשכורתו החודשית של מלטש יהלומים.
הלוטש לא ידע את נפשו מרוב אושר. לאחר שיצא הסביר ר' שמואל לאנשיו: "הבינו, ניתנה לי הזדמנות לעשות חסד עם שני יהודים בדרך כבוד. מדוע להחמיץ מצווה יקרה כל-כך?".
הלוטש סיים את עבודתו על היהלום והביאו ל ר' שמואל כדי שיתרשם מפרי עבודתו. ר' שמואל סקר את היהלום מכל עבריו. עתה הוא בהק באור יקרות והיה מרהיב ביופיו. "מתברר שטעיתי", אמר בשמחה, "שוויו של היהלום שנים-עשר אלף דולרים לפחות!".
בעוד אנשיו נפעמים מן המעשה שהתרחש לנגד עיניהם, נשמעו דפיקות בדלת. סוחר יהלומים שהיה בקשרי מסחר עם ר' שמואל נכנס אליו. "אני מחפש יהלום גדול ללקוח עשיר", אמר. "חיפשתי בכמה מקומות וטרם מצאתי. זה צריך להיות יהלום מיוחד, גדול ובעל נוכחות מרשימה".
"מה דעתך על האבן הזאת?", הצביע ר' שמואל על היהלום שעדיין היה מונח לפניו.
"אבן מדהימה!", אמר הסוחר. הוא בחן או??ה היטב, משמיע קריאות התפעלות ותשבחות על יופייה הנדיר. "נראה לי שהיא הולמת את צרכיי. כמה תרצה בעבורה?".
"תחליט אתה כמה לשלם בעבורה", השיב לו ר' שמואל מִניה- וביה.
"ובכן", אמר הלה, "להערכתי היא שווה שנים-עשר אלף וחמש-מאות דולרים".
"מזל וברכה!", קרא ר' שמואל כדרך היהלומנים החותמים עסקה מוצלחת. בו במקום הוציא הסוחר את הכסף הדרוש, שילם ויצא עם האבן. עתה נותר ר' שמואל ובידו חמשת-אלפים דולרים רווח, בניכוי מחירו של היהלום ועלות ליטושו, לאחר שקנה אותו בכלל למטרות חסד. שכרו שולם מן השמים פשוטו כמשמעו.
אבל מבחינתו של ר' שמואל דסקל הסיפור טרם הסתיים. הוא פנה אל ברוך איבר ואמר: "ראה נא, לא התכוננתי להרוויח מהמצוות שעשיתי ביהלום הזה, והנה יד ההשגחה הביאה לי רווח של חמשת-אלפים דולרים. אינני רוצה להמיר את מעשה החסד בכסף. אנא העבר אותו לכלה ענייה הזקוקה לכסף לצורך חתונתה".


החוויה היהודית