יום שני, 20 בנובמבר 2017

אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ח


  אין שום דבר שקובע לאדם אם יהיה רע או טוב. רק האדם עצמו בכוח מעשיו קובע את מדרגתו ואת הצלחתו – לטוב ולמוטב .
     גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת .
      הבית האידיאלי , הוא זה שהילדים נכספים ומתגעגעים אליו  .
       טוב מסכן ובריא מאיש עשיר וחולה .
'ארץ החיים היפים'  (דברים טובים – נח)
     הייתה ארץ יפה ועשירה, שכונתה 'ארץ החיים היפים'. כל הנכנס בשעריה של הארץ נדהם למראה העצים הירוקים והפרחים הססגוניים. אגמי מים תכולים שבהם שייטו ברבורים צחורים הוסיפו למראה המרהיב  ,  וארמונות מפוארים השלימו את התמונה רבת הרושם. שמה של ארץ החיים היפים יצא למרחוק   ורבים חפצו להגיע אליה. אך לא רק בגלל יופייה של הארץ, אלא בעיקר בשל העובדה שכל אורח לא היה צריך לעבוד בה ולעמול לפרנסתו. מיד בכניסתו נמסרו לו ארמון למגורים ושלושה משרתים שתפקידם להשביע את רצונו ולמלא את כל מבוקשו. אין פלא אפוא שרבים חיפשו את ארץ החיים היפים וביקשו להגיע אליה. אולם היה דבר אחד שכל אלו ששמעו את הסיפורים על ארץ החיים היפים לא ידעו: המשרתים והארמון עמדו לרשות כל אורח רק לתקופה של שנה אחת. לאחר מכן היה האורח נתפס ומובא למשפט בפני זקני הארץ, והללו שאלו אותו שאלה אחת ויחידה : '  מדוע הגעת לארצנו?' ועל האורח היה להשיב את תשובתו. גזר הדין של האורח היה מוות בכל מקרה   אולם תשובתו יכולה הייתה רק להשפיע על דרך ביצוע גזר הדין. מי ששיקר בתשובתו, נזרק לכלוב מלא אריות טורפים. אך מי שאמר תשובה אמתית   הוכנס לכלוב ריק למשך ימים רבים עד שהוא מת ברעב. מנהג זה נמשך שנים רבות ואיש לא ערער עליו. האורחים שהגיעו שמעו על המשפט שצפוי להם ימים מעטים לאחר הגעתם, אך ידעו שאין להם ברירה וגזר דינם נחתם. הם השתדלו ליהנות ככל יכולתם במשך השנה שנותרה להם, ובמשפט כל אחד השיב תשובה אמתית או שקרית, כפי מה שהוא חשב למוות קל יותר: להיטרף בשיני האריות או לגווע ברעב.
     יום אחד הגיע לארץ החיים הטובים אדם זקן והדור פנים, שפיו שופע דברי חכמה ותבונה. מיד כשנכנס לארץ, קיבל האיש ארמון ושלושה משרתים, כנהוג, אולם התנהגותו הייתה שונה מכל האורחים שלפניו. במקום לעסוק באכילה, בשתייה ובשאר ההנאות, הוא עסק כל הזמן בצבירת רכוש, אבנים טובות ומרגליות. על שלושת משרתיו הוא הטיל מלאכה מוזרה: הוא שלח אותם אל מחוץ לגבולות הארץ, והורה להם לבנות עבורו מקומות מסתור ולהניח בהם את דברי הערך שהוא צבר. מעשיו המוזרים של האיש עוררו תמיהה בארץ, וזקני הארץ התכנסו לדון בכך, אך הם לא מצאו כל פסול במעשיו כל עוד הוא עצמו אינו יוצא מגבולות הארץ. תושבי ארץ החיים הטובים חשבו את הזקן למשוגע. יש לו שנה בלבד לחיות   ובמקום ליהנות מכל רגע הוא עושה לעצמו מחסנים ומחבואים שהוא לא יזכה לראות אותם לעולם ...   
     השנה חלפה ביעף, ומועד משפטו של האיש החכם והזקן הגיע. הפעם התקבצו כל תושבי הארץ למשפט, כדי לחזות בסופו של האיש התימהוני ומעורר הסקרנות. האיש הובל בשלשלות כבדות והועמד בפני שלושת השופטים. 'מדוע הגעת לארצנו, ארץ החיים היפים?' שאל אותו זקן השופטים. האיש הישיר מבט אל שופטיו והכריז : '  הגעתי לכאן כדי להיאכל על ידי האריות '.  השופטים גיחכו נוכח התשובה שללא ספק הייתה שקרית. מי מגיע על מנת להיטרף בשיניהן של חיות רעות? זה שקר מוחלט! 'התשובה שקרית – ולכן גזר דינך הוא להישלח לכלוב האריות', הכריז השופט   שני גברתנים תפסו בידיו של האיש הזקן, אולם הוא ביקש לומר דבר מה לפני ביצוע גזר הדין. 'רבותי השופטים,' אמר, 'אם תזרקו אותי לגוב האריות, הרי שתשובתי הייתה אמת לאמיתה, ואם כך אינכם רשאים לזרוק אותי לאריות אלא להכניס אותי לכלוב שבו אמות ברעב'. השופטים התלחשו ביניהם דקות ארוכות, ועד מהרה הכריז השופט הזקן על החלטתם: 'מכיוון שהנאשם אמר אמת, יש להכניסו לכלוב שבו ימות מרעב.' שני הגברתנים כבר החלו לשאת אותו לעבר הכלוב, אולם אז הוא שוב ביקש לומר משהו: 'רבותי השופטים, אם תכניסו אותי לכלוב הרעב, פירושו של דבר שלא נזרקתי לאריות, ואם כך שיקרתי, ולכן עליכם לזרוק אותי לכלוב האריות...' המבוכה הרבה ניכרה על פני השופטים. הם התלחשו ביניהם זמן ארוך ביותר ונראו אובדי עצות, עד שזקן השופטים נקש בפטישו על השולחן: 'הנאשם משוחרר, אך עליו לעזוב את ארצנו עוד היום...' האיש הזקן והחכם עזב את ארץ החיים היפים, כאשר בדרכו הוא עובד ליד המקומות שבהם הטמינו משרתיו את הזהב ואת היהלומים, והוא חזר לארצו עשיר ועמוס ברכוש.
     העולם שלנו הוא 'ארץ החיים היפים'. אנו מגיעים לכאן לתקופה קצובה, ויכולים ליהנות בלי הגבלה אבל בסופו של דבר זה נגמר, ואנחנו יכולים להישאר בלי כלום. אבל מי שדאג, כמו אותו זקן חכם, להכין לעצמו מצבורים יקרי ערך מחוץ לגבולותיה של 'ארץ החיים היפים'. מי שעושה מצוות ומעשים טובים שיעמדו לזכותו כאשר נשמתו תחזור לעולם העליון, יצא מהמשפט כשידו על העליונה .

החוויה היהודית



יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ח


 אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המילה "בקחתו" רק שתי פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה" ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות, בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את "בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים....
     אם רצוננו לקטוף פירות הילולים לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים.
     העולם אומרים בדרך צחות שעשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת  יצטרך לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחמ"כ כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת ...
     וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וכו  ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומפרש רבנו בחיי שמכאן ראיה שאין לשנות מדרך אבותיו, וזה הפירוש כשמות אשר קרא להן אביו על פי מסורת אבותיו .
השליח והכסף  (דברים טובים – נח)
     מדי חודש בחודשו היה מגיע לבית הקטן בירושלים העתיקה, מכתב מטורקיה הרחוקה  רחמים, אבי המשפחה הירושלמית, נסע לטורקיה כדי לנסות ולעשות שם עסקים שיכניסו לו כסף שישמש לפרנסת משפחתו הגדולה. באותה תקופה לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת משוכללים   והמכתבים היו הדרך היחידה שבאמצעותה שמר רחמים על קשר עם משפחתו בירושלים. בחודשים הראשונים המכתבים היו עגומים ולא היו בהם בשורות טובות. רחמים כתב לאשתו שהוא עוד לא מצא עסק מוצלח, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לחפש. לאחר כמה חודשים החלו המכתבים להיות שמחים יותר והכילו בשורות טובות יותר. רחמים כתב שהוא החל לשלוח את ידו בעסקים וראה ברכה בעמלו. במכתבים הבאים המשיך רחמים לכתוב על הצלחותיו ועל הכסף הרב שהוא הצליח להרוויח. הוא הוסיף וכתב כי לקראת סוף השנה בכוונתו לאסוף את כל כספו ולחזור לביתו בירושלים, וכך תהיה למשפחה פרנסה ברווח ובכבוד. אבל לאחר כמה חודשים הגיע מכתב שהכיל בשורה קשה ועצובה. רחמים כתב שבעיר שבה הוא מתגורר פרצה מגפה וגם הוא נדבק במחלה הקשה. הרופאים לא נותנים לו סיכוי וכנראה שנותרו לו רק ימים ספורים לחיות. הוא ציווה את אשתו במכתב להמשיך ולחנך את ילדיהם ברוח התורה והמצוות, ולסיום כתב שאת כל כספו  - 1000  מטבעות זהב - הוא שולח לירושלים בידי אדם ששמו יהודה, כך שלפחות עול הפרנסה לא יכביד על כתפיה של אשתו.
     יהודה, שאתו התכונן רחמים לשלוח את הכסף לירושלים, היה יהודי פשוט שהוא  הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו   ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו   והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע של ו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף   החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .
     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו  ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו  והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע שלו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .
     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות מאשר שמונים אחוזים מכספו של רחמים. עד שהאנייה הגיעה ליעדה   כבר החליט יהודה שלאלמנה יספיק גם חמישה אחוז מהכסף בלבד. 50 מטבעות זהב הם כסף רב  ,  וזה יספיק לה בהחלט. טלטולי הדרך מנמל יפו ועד לירושלים שכנעו אותו להוסיף לעצמו עוד 30 מטבעות, וכך, כאשר עמדו רגליו בשערי ירושלים הוא כבר החליט לתת לאלמנה רק 20 מטבעות - 2 אחוז מהכסף - ולהותיר לעצמו 980 שקלי זהב   כאשר האלמנה שמעה את הדבר, היא פרצה בבכי וביבבות. בעלה שלח לה 1000 שקלי זהב, והשליח רוצה לעצמו 980 מטבעות?! הרי זה שוד לאור היום   אבל יהודה הראה לה את הפתק עם חתימת ידו של בעלה, ובו כתוב שהוא מרשה לו לקחת לעצמו כמה שהוא רוצה. פנתה האלמנה במר ליבה אל רב העיר  ,  ותבעה לדין את יהודה. שמע הרב את טענותיה של האלמנה ואת טענותיו של יהודה, ויהודה הראה לו את הפתק שכתב רחמים לפני מותו. הרב עיין בפתק דקות ארוכות, ואז פנה אל יהודה ושאל אותו: 'כמה אתה רוצה לעצמך מתוך הכסף?' ענה יהודה מיד : ' תשע-מאות ושמונים שקלי זהב'. 'אם כך,' אמר הרב, 'אתה תקבל 20 שקלי זהב בלבד, ולאלמנה מגיעים 980 שקלי זהב. מרוב תאוות הממון שלך   כלל לא שמת לב למילים שרחמים כתב. הוא כתב כך: 'מה שאתה רוצה' - מה שאתה רוצה לקחת לעצמך, 'תן לאשתי' – את הסכום הזה תיתן לאשתי. רחמים היה חכם וראה עם מי יש לו עסק   ולכן הוא כתב שכל מה שאתה רוצה לעצמך, אתה חייב לתת לאשתו. אם היית פחות רודף בצע, והיית מוכן לתת לה יותר, היה נשאר לך יותר. עכשיו   כשרצית לתת לה רק 20 שקלי זהב, זה כל מה שאתה יכול לקחת לעצמך'.
     בימים הנוראים שעברו עלינו זה עתה, כולנו קיבלנו על עצמנו החלטות טובות וקיבלו על עצמם מעשים טובים. יש שקיבלו על עצמם החלטות גדולות ויש שקיבלו החלטות קטנות יותר, אבל המשותף לכולם זה שהיצר הרע מתחיל מיד בפעולתו, והוא מנסה לשכנע אותנו כל יום להוריד עוד מעט מהמעשים הטובים שהחלטנו עליהם, ולכרסם בקבלות שקיבלנו על עצמנו. בכל יום הוא מקצץ לנו עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף השנה כבר לא יישאר מזה כל זכר. הבה נאמר ליצר הרע: את המעט שאתה משאיר לנו – זה כל מה שנשאיר לך. במקום שאתה תלך ותגדיל את כוח הרע, אנחנו נלך ונגדיל את כוח הטוב. נוסיף במצוות ומעשים טובים, נעמוד בהחלטות הטובות שקיבלנו בימי הדין והרחמים, ואפילו עוד נוסיף עליהם .


החוויה היהודית



יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

נקודה שבועית פרשת "תולדות" ה'תשע"ח


השבת בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", ניחשף לאחד משורשי יסודות החינוך.
יצחק ורבקה מתבשרים שרבקה העקרה נושאת ברחמה תאומים. בלידה מתגלה השוני החיצוני בין שני הילודים.
אולם מיד לאחר תיאור הלידה קופצת התורה שנים רבות קדימה לאחר שכבר גדלו ומתארת את השוני ביניהם: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אוהלים".
התורה כאן מביאה לנו את התוצר הסופי של חינוך שני הנערים שגדלו, וכך כותב על כך הרש"ר הירש בפירושו: "כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: חנוך לנער על פי דרכו. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת."
ההורה והמחנך כאחד צריכים לדעת ולמצוא את דרך החינוך של כל ילד וילד על פי אישיותו שלו בעצמו. מה שמתאים לאחד לא מתאים ונכון לשני. החכמה והייחוד הוא לדעת לכוון חינוכית על פי מה שיוציא בעתיד את הפועל את יכולותיו ותכונותיו המדויקות של הילד והנער. למצוא את נתיבי התלמיד הנכונים לו בעולם הלימוד, כפי שכותב בהמשך הרש"ר: "דווקא משום כך - חנוך לנער על פי דרכו, חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו".
גם להורים בפן הזוגי פונה הרש"ר בפירושו על העניין שגדלו עשו ויעקב שונה "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" ומסביר: "אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים - גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך".
האחדות והאחידות מצד שני ההורים יחדיו בדרך החינוך לילדיהם בכלל ולכל פרט ופרט מהם על פי דרך הילד היא שתביא הצלחה בדרך החינוך ותוציא ממנו את הטוב שבו.

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ח


 אמר הרה"ק ר' מאטיל מנעשכיז זצוק"ל "הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי" כי היות וחשבת שזה  " מעשי" שאני עשיתי אז "קיפחתי את פרנסתי, אבל אם נבין שהכול מאת ד', אז נצליח בכל הדרך .
        ואמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע שחייבים לבחון במידות שיש צדיק שהוא בעל מופת אבל אין לו מידות, והיה ב' חסידים שדיברו ביניהם על גדולת רבם, ואמר אחד שרבו גוזר והקב"ה מקיים, אמר השני זהו איני יודע על רבי, אבל דבר אחד אני יודע כן, שמה שהקב"ה גוזר רבי מקיים .
     והנה ידוע מה שהרה"ק ר' גדליה משה מזוועהיל זי"ע סיפר (וידוע שהוא היה מרוחק מגוזמאות (,   שהכיר עיר שהיה שם רק רופא אחד ורוקח אחד   והם לקחו סכומים גדולים, ועל כן החליטו בני העיר לא ללכת אליהם, אלא להתפלל אל ד', ואכן בשנה אחת, אף אחד לא נפטר חוץ מ ב' אנשים הרופא והרוקח .
     וכמו שפירשו את הפסוק והאמין בד' ויחשבה לו צדקה (טו, ו) ולכאורה "והאמן" צריכים לכתוב עם אות יוד, ולכן לא נכתב עם אות יוד, כי יוד ידוע שמרומז בו חכמה, ולכן באמונה אין חכמות, וזהו הצדקה שלא הלך עם חכמה אלא עם אמונה פשוטה .
אהבת חברים  ( פניני בית לוי, עלון 454)
      לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. בקרן זווית שבבית המדרש "שומרים לבוקר" ישב משה חיים, עצוב. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו בפרי בטן של קיימא   אמנם זכו לאחר שנים רבות, בשלוש בנות, אך לגודל שברונם   נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש לאחר לידתן   מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו. בשולחן הסמוך ישבו משה  יוסף הנפח, ישראל, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו ושוחחו בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים, והיה להם על מה לשוחח ...   אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדכנבורג, מי ניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר ורעייתו. לכאורה סנדלר פשוט היה, אך שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדכנבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר, כאשר סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המפולגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה   במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל  שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל   כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו, הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שום-טוב   ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה   בשלב מסוים פתח מוכר הירקות את פיו. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר, ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן. משה חיים שמע את הדברים, ואלו הוסיפו על מכאובי לבו. מבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל   בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז  ',  אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה ..   חכך בדעתו.. התלבט ...   אשת חסד הייתה מרים. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו   אך לא העזה להציע זאת כדי שלא לצערו  לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך, מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדכנבורג. פחדו היה גדול "הדרכים בחזקת סכנה  היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונות הכן לנסוע לצדיק  .
      יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דכנבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, לשהות במחיצת הצדיק. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה  בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה. היום הגדול הגיע   משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדר95 הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל, רבי ישראל בעל-שם-טוב   בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר   הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות. כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם  ,  אך לפליאתם העצומה לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש. באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם   הם פנו לר' גדליה ברוך, וסיפרו לו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין כמה ימים ולהיכנס בשנית   כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בחדרו. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה אהבת חברים להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי יישורן   רבי גדליה ברוך, שעמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק ואת אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר  רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרע קודש של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה   לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו יהודים נוספים נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו של הצדיק. לא היה גבול לייסורי נפשם   שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם   בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית   תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות   עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה . " סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה?" המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין ".   כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי. מסביב היו גם בני החברייא קדישא, ואורחים רבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך   פניו של הבעל-שם-טוב, האירו באור יקרות. בקול חגיגי החל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרב, הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא האדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים   רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולתם בימים האחרונים. בשיחה עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם להתפלל ולהפציר בעבורם: ועל כך שקורבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך   התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים   השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לעירם, שמחים ומאמינים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר   חי ובריא, שיאריך ימים, ואכן, ברכתו של הבעל שם טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאו פרי. שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה   שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למזי'בוז ',   שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס" על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים.

החוויה היהודית