יום ראשון, 23 ביולי 2017

אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ז



 אחת החוכמות הגדולות ביותר בחיים, להאזין לשני ולעבוד עמו עבודת צוות.
    ''אינני מפחד מצבא אריות שמונהג על ידי כבשה: אני כן מפחד מצבא כבשים שמונהג על ידי אריה''
     ''אל תשפוט כל יום לפי היבול שקצרת אלא על פי הזרעים ששתלת''
     בנוהג שבעולם, אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה בעולם  ודעת אין בו, מה קניה יש לו? המשל אומר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית.
את המצוות שלי אני לא מוכר!" (קול ברמה, גליון 294)
     יהודי מבוגר שהיה דל אמצעים. אותו יהודי מצא לו מקור לפרנסה נוספת; הוא היה נוהג להגיע לבית הגניזה שמגר בירושלים ובו היה מוצא כל מיני "אוצרות" כגון ספרי לימוד במצב טוב שאנשים שמו בגניזה ואפילו ספרים שנראו כחדשים ורק הכריכה שלהם בלתה, אותם היה מסדר עם איזושהי חתיכת בריסטול או קרטון וכך היה מגיע עם הספרים לחנות שמוכרת וקונה ספרים יד שנייה והיה מקבל עבורם מס' פרוטות כך היה מנהגו מזה זמן מה, עד שביום מן הימים מצא בגניזה קרטון ובו ספרים לגניזה ובתחתיתו היו מסודרים שטרות מזומנים מסודרים בחבילות חבילות שהצטברו לסכום נכבד מאוד. בין השטרות והספרים מצא גם פנקס שיקים ועליו פרטים של בעל הפנקס. הוא איתר את הבעלים ושאל אותו האם אבד לו משהו לאחרונה? האיש הכחיש ואמר כי לא אבד לו כלום. כאשר הראה לו את ממצאיו שמצא באותו ארגז גניזה ביחד עם הפנקס שיקים, האיש החוויר וכמעט התעלף. הוא סיפר כי שבוע לפני-כן אשתו נפטרה ממחלה קשה והיא התגלתה אליו בחלום ואמרה לו שהיא לא שקטה. הוא לא הבין את פשר החלום, אך עכשיו הכול ברור לו. אשתו הייתה בעלת חסד. היא הייתה נוהגת לתווך בין משפחה דלת אמצעים לבין עשירים אמידים שהיו מוכנים לממן את אותה משפחה ולעזור לה כספית. כנראה שהכסף שנמצא היה מיועד למשפחה ענייה כלשהי. הסיפור התגלגל והגיעה לתחנת הרדיו "רשת מורשת" שם סיפרו את הסיפור ודיברו בשבחו של אותו יהודי שלמרות מצבו הכלכלי הדחוק לא התפתה לקחת את הכסף לעצמו והשיב את האבידה לבעליה. ואז תוך כדי שידור, צץ במוחו של שדרן התוכנית רעיון. הוא הציע שבעזרת השידור המאזינים יגמלו טובה בחזרה עם אותו יהודי. וכך הציפו את תחנת הרדיו מאזינים רבים שהתרגשו מהסיפור וביקשו לתרום לאותו יהודי ולגמול עמו חסד, עד שהיה צורך לבקש מהמאזינים להפסיק להתקשר ולתרום כי לא עומדים בעומס... ואז השדרן התקשר ליהודי בעל החסד והודיע לו חגיגית כי נאספה עבורו תרומה נכבדת כתגמול על מצוות השבת האבידה האצילית שעשה. ענה לו אותו יהודי בזו הלשון: "אני את המצווה שלי עשיתי ואת המצוות שלי אני בשום אופן לא מוכר!"


החוויה היהודית




אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ז



 אב ר"ת, א'ליהו ב'א. א'לול ב'א. א'דום ב'בל - טיטוס מאדום החריב בית שני נבוכדנצר מבבל החריב בית ראשון. אב לכל המועדות, כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב ראש לכל המועדים, לכן נקרא אב שהכוונה אב לכל המועדות.


     איך שאתה מברך לקב"ה , הקב"ה מברך אותך ...
     בספר "דרכי דוד" מובא, שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה אומר בשם רבו הרה"ק רבי אשר מראפשיץ זי"ע, שיום אחד בלא דברים בטלים, חשוב הרבה יותר מתענית.


     ''ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם, וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו" (במדבר רבה פכ"ב)
     הגמרא המספרת על הגוי שהרג את אביו הזקן באשקלון והניחו לפני כלבו. 'מה כתוב כאן' ? שאל האדמו"ר הקלויזנבורג זצ"ל . ותירץ, שהגוי ההוא הבין שאדם זקן כבר לא שווה מאומה, גם אם הוא אבא שלו, שהרי אין לו כבר מה לעשות בעולם... ואם כן עדיף לתת את בשרו לכלב, שלפחות הכלב - שיש לו עוד מה לעשות בעולם - ייהנה ממנו...  אבל אנחנו, עם ישראל קדושים, יודעים שהדבר אינו כן   ואדרבה, ככל שהאדם מזקין והולך, כך יש הרבה יותר מה ללמוד ומה לקבל ממנו. אשרינו מה טוב חלקנו. )עלינו לשבח(
     הלשון, קולמוס הלב ושליח המצפון.


              הנה בפסוק נאמר (דברים כ"ג, כ"ד): מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך. ומפרש ק"ז הגה"ק בעל "שמן רוקח" זי"ע באופן נפלא (דרשת מנחת ערב, דרוש ט'), דהנה אמרו חז"ל (מס' נדה דף ל' ע"ב), שקודם ביאת האדם לעולם, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע – ומלמדנו הכתוב – אם אדם רוצה לדעת איך לקיים את השבועה להיות צדיק ולא רשע, אזי יעשה כך, "מוצא שפתיך תשמור" – שישמור על הדיבורים היוצאים מפיו, מה לומר ואיך לדבר, ולהיות עומד בדיבורו – ואז יוכל להתקיים המשך הכתוב, "ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" – שיוכל לקיים את השבועה שנשבע קודם ביאתו לעולם שיהיה צדיק ולא רשע.



     הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע שמע בצעירותו את אביו מרן הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אומר, שהוא חיפש שפה, שבו יוכלו לומר דברים שבקדושה ולא מצא אלא "לשון הקודש". תמה בנו ה"אמרי חיים" זי"ע: וכי אדם המדבר רק בלשון הקודש, האם אינו יכול לדבר לשון הרע רכילות וליצנות? השיב לו אביו: אם הוא מדבר דברים הללו, הרי זה כבר לא "לשון הקודש!"...
הבטחת הרבי (סיפור ששמע הרב אליעזר ג. מכפר חב"ד, מבעל המעשה בעצמו.)
היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.
באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.
שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.
לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.
כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!
שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.
עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.
את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא. וביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.
בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ. להתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.
בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.
והנה בשיא פריחתי גילו אצלי ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.
אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלימה.
כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה שלימה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ואמר לי רפואה שלימה, הכל יעבור.
ואגב. כך הוה המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני נשוי עם ילדים וכו'.
*אך כאן רק מתחיל הסיפור*.
כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.
הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:
*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.
חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.
אמרתי לרבי שוב, "לא שמעתי" , והרבי חוזר ואומר "בשנת תש"ס תראו ניסים".
עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד. ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.
והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* ( 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.
אשתי הלכה, וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.
תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.
קפצתי מהספה ואמרתי לה יש לך הוכחה.
והיא בפשטות אמרה יש לי תמונה יחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..
רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..
שאלתי את אימי יש לך עוד סימן. והיא ענתה , שעל גופה של אחותי במקום מסוים נשארה צלקת.
טסנו הבייתה בחזרה, ו.. הצלקת הייתה.
אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק כפי נבואתו של הרבי.
בברכת חודש טוב וגאולתי, 🌸 ראובן כהן.

 הוא עוד ישוב! (תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ')
בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".
סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי.
גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים.
התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול.
בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי.
בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים.
רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות.
חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה.
באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".
חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה.
אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב.
תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה?
בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה.
שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים – לשוב לארצם.
יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!".
בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס – איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין".
את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס – אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!".
לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה.

החוויה היהודית




יום חמישי, 20 ביולי 2017

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ז


אין ספק שחוסר-הכבוד לאישה, נובע מחוסר-מחשבה, שכן אם האדם היה מפעיל אך מעט את מוחו ומחשבתו, היה מבין שהבושה הכי-גדולה שיכולה להיות לו, היא אם הוא אינו מכבד את מי שמיטיב עימו כל כך, ובלעדיו – חייו לא היו חיים!
    ״הגאון האמיתי״ - על ״התואר״ היה החתם סופר אומר (שו״ת ס׳ לג) ״ידע מעלתו מיום שהורגלו בני מדינתו בתואר ׳גאון אמיתי׳, גילו ופרסמו שסתם גאון אינו אמיתי, חוששני שגם אמיתי -אינו אמיתי...״


המילה פרנסה הם צמד מילים 'פה' 'רסן', כלומר השומר פיו - העושה רסן לפה, יש לו פרנסה.
      ״יששכר וזבולון״ - יששכר אינו מקבל שכר אלא כפי לימודו, אבל זבולון מקבל שכר גם אם יששכר לא למד, וכמו שכתב הנצי״ב שנשים מקבלות שכר על ששלחו בעליהן ללמוד, ממילא גם אותן שעות שלא למד הבעלהנשים מקבלות שכר עליהן. [אוצר הידיעות[
זאת חוקת התורה" (יט, ב( )נחלת צבי(
     מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת לייקווד שבניו ג'רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת לייקווד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרן קוטלר זצ"ל בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר‘ מלכיאל קוטל?? שליט"א נכדו של רבי אהרן זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעליים ישנות, שאל הרב שטיינמן את ר‘ מלכיאל מה פשר הנעליים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית סיפר לו ר‘ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה?" הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה!" האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה? להיפך, שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!" הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה?" אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים,
     כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש?" והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חזרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעליים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה, ואלו הן הנעליים הללו...  המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב שך זצ"ל בבחרותו במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז‘ המעטירה.

החוויה היהודית





יום רביעי, 19 ביולי 2017

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "מטות מסעי", ה'תשע"ז





נקודה שבועית פרשות "מטות מסעי" ה'תשע"ז




בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מטות", פונים שבטי ראובן ,גד וחצי שבט מנשה אל משה בבקשה להישאר ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי ולא לעבור עם שאר השבטים לצד המערבי של הירדן לשטחי ארץ ישראל. משה קוצף עליהם מאוד. הוא מייסר אותם בדברים קשים  וקורא להם "תרבות אנשים חטאים".
בסופו של דבר ואחרי דין ודברים איתם משה מקבל את בקשתם ובתנאי שיקיימו כמה תנאים על פי הסכם איתו.
הפרשנים עוסקים רבות בחטאם הגדול של שבטים אלה.
אם ניצמד לאחת ההאשמות כלפי השבטים נראה משהו שייחד אותם במיוחד: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד..." - בתיאור השבטים בחרה התורה להקדים את מקניהם לשמם. למשל אצל אברהם היה הפוך: "ואברהם כבד מאוד במקנה".
הבדל דק זה הוא מהותי לפי חז"ל. בני גד וראובן הקדימו בדבריהם את הדאגה לגדרות הצאן לדאגת טפם ולעומתם משה מקדים את הטף לצאן. עניין זה מבהיר מניעים נפשיים ברמזים ואין להתעלם מזה.
התכונה שמהווה ציר מרכזי בגישת השבטים האלה היא "חמדת הממון".
חז"ל במדרש מאריכים בחמדנות שהייתה טבועה בשבטים אלה: "... וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו מחוץ לארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינים". המדרש אפילו מדמה אותם לעושר קורח והמן וזהו דימוי חריף מאוד.
הגאון מפרשבורג אומר שאנשים הנגועים בחמדת ממון אין לתת אמון בדבריהם והבטחתם, כי חמדת הממון מעבירם על דעתם. ולכן משה הקדים את טפם קודם לצאן. הוא למעשה  מעיר להם שאין לייחס חשיבות ראשונה במעלה לכסף, רק אז יהיה אפשר להאמין כי "היוצא מפיכם תעשו". גם בעלי המדרש מסבירים שלא כל ממון הוא פסול. יש ממון שנרכש בדרך התורה המוסר והיגיעה והזוכה בו זוכה בכל. ממון שמביא שואה על בעליו הוא רק ממון הנקנה "בחטיפה" או כפי הגדרת חז"ל "חוטפין אותם להם". הרבי מקוצק מסביר זאת שישנם כאלה שעושים מהממון מטרה במקום אמצעי ומשתמשים בממון לצורך עצמם במקום להשתמש למטרה הידועה.
משה מזכיר להם בתוכחתו את לשון המרגלים שגם הם הקדישו ליבם רק לצד החומרי מבלי לשים ביטחונם באלוקים.
בני ראובן וגד ראו בחומר חזות הכול אבל הוא לא עמד להם בצרתם ואפילו גלו בגללו לראשונה. שנזכה ללמוד ולהבין את חומרת "חמדת הממון".

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית


תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם




יום שלישי, 18 ביולי 2017

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ז


ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה 'אימתה דצבורא'. ורמז לדבר: "וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.


     ''היחלצו מאתכם״ – חלצו עצמכם מן ה 'אני' שבכם, ורק אז – ״אנשים לצבא״, אז תהיו לאנשים שאפשר לצאת עמם למלחמה.(רבי מנחם-מענדל מקוצק)


     ״ויקצוף משה על פקודי החיל״ (במדבר לא,יד). בשעת מלחמה, אפילו אדם נוח לבריות ועניו כמשה נעשה קפדן וקוצף. בעתות מלחמה אין מקום לנועם שיח. (מאוצרנו הישן)


     יום אחד פגש ה 'חפץ חיים', רבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין, עגלון שהיה נוסע בעיירות הסביבה, וביקש ממנו שאם יזדמן לעיר איישישוק, יבקש בעבורו ברכה מרב העיר, רבי יוסף-זונדל הוטנר. עבר זמן והעגלון לא חזר אליו. יום אחד פגש ה 'חפץ חיים' את העגלון ושאל אם מילא את בקשתו. החל העגלון לגמגם, שבמקום ברכה הרב אמר לו קללה משונה, שאין הוא יכול לחזור עליה.. הפציר בו ה 'חפץ חיים', עד שלבסוף ניאות העגלון ואמר: "הרב אמר שהוא מאחל ל 'חפץ חיים' שבקרוב יתהלך ברגליים יחפות ויישא אבנים על לבו". חיוך של אושר עלה על פני ה 'חפץ חיים', והוא הסביר לעגלון שהרב בירך אותו שיזכה לעבוד בבית המקדש ולשאת את החושן על לבו. "אבל דיי לי בחלק הראשון של הברכה", סיים.



את מי צריך לזרוק (נועם שיח – קרח)
     אל הגאון האדיר רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', נכנס מנהל אחד להתייעץ אודות בחור מישיבתו שמפריע מאוד לסדרי הישיבה, ואינו מתרצה לחזור למוטב על אף ההפצרות המרובות מצד צוות הישיבה, וסיפר לו שלאחר התבוננות במצבו בכובד ראש, החליט שאין ברירה אלא להרחיק את הבחור הזה לצמיתות מבין כותלי הישיבה, ואומר המנהל לרב שך: באתי לכאן בטרם ביצוע גזר הדין, להתייעץ סופית עם מרן ראש הישיבה, אם אכן יש להרחיקו לאלתר מהישיבה, ולקבל ברכתו על הצעד.
     שאל הרב שך את המנהל: אמור לי, מה מצב ה"שלום ביתבבית הורי הבחור הזה? – האם הוא כתיקונה והכול מתנהל על מי מנוחות או שיש שם כל מיני קשיים. אמר המנהל שאינו יודע המשיך הרב שך ושאל: ומה מצב הפרנסה בבית הורי הבחור?,  ושוב לא ידע המנהל מה לענות, וכך שאל הרב שך על מצב שאר הילדים בתוך הבית, אם יש להם בעיות חברתיות או בריאות לקויה חלילה וכדו', והאם ההורים נותנים לבנם תשומת לב מספקת – ודמי כיס לאשר יצטרך – והאם יש לבחור כל מיני קשיים חברתיים אחרים וכדו', ועל כולנה אמר המנהל בהתנצלות שאינו יודע מאומה . כששמע הרב שך את אשר בפיו, נזקף ואמר בזעקה מנהמת לבו "אותו צריכים לזרוק?! – אותך צריכים לזרוק!!"...

החוויה היהודית




אמרי שפר כ"ד תמוז ה'תשע"ז


אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור, ככתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). מקשה בעל "נפש החיים": ומה דמות יש להקב"ה, והרי אחד מי"ג עיקרי אמונה הם שהקב"ה אינו בעל דמיון? אלא כמו שהוא יתברך שמו אלוקים - בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כך נתן הקב"ה לאדם כוחות נפלאים ועצומים לפעול ולעשות והוא ע"י כוח הדיבור.


    בג' שבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.


     בני ראובן גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה כך: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז). בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב, כד). משה מקדים את הילדים לפני בעלי החיים, ובעצם מחליף את הסדר. משה לימד אותם לקח בערכים ובסדרי העדיפויות - קודם המשפחה והילדים ורק אח"כ הרכוש.


     הדיבור, הוא זה המפריד והמחבר בין בני זוג. מילה אחת בנעימות ובסבר יכולה לשבור מחיצות רבות על כן בל נזלזל ח"ו בכוח הדיבור שנתן לנו הקב"ה. הבה נבין שבדיבור יש עוצמה שלא ניתן לשער בתנאי שיודעים להשתמש בו נכון. מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה אנו מחויבים להיזהר בלשוננו, וכפי שאומר רש"י: לא יעשה דיבורו חולין. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחתו. והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו.


אין רופא מרדים )מעובד ע"פ סיפור אמתי מתוך מרווה לצמא(: '
     מה זאת אומרת שאין לכם רופא מרדים'? שאלתי את האחות הסיפור שלי החל כאשר הגעתי לבית החולים לצורך ביצוע ניתוח קל ופשוט של איחוי שבר פנימי, ניתוח שנעשה בשיטה לפרוסקופית עם שלושה חתכים קטנים,ההתאוששות מהניתוח מהירה, אשפוז של יום אחד ולכל היותר יומייםהוזמנתי להגיע לבית החולים בשעה שבע בבוקר כאשר אני בצום מהלילה לצורך ביצוע ההרדמהבדיקות שגרתיות לחץ דם וכו'... מילוי שאלונים והמתנה שיקראו לי לחדר הניתוח. ואז אני רואה שמכניסים מנותחים אחרים ואומרים לי להמתין בסבלנות כי כולם מוזמנים לאותה שעה וכמו ייתכנו ניתוחי חירום וכדוובקיצור 'תתאזרי בסבלנות...'  בשעה שתים עשרה בצהרים לערך ניגשה אלי האחות ובטון חגיגי משהו אמרה: 'תתכונני מרים, באים לקחת אותך לחדר ניתוח'...  תוך עשר דקות הייתי בחדר הצמוד לחדר הניתוח, מדדו לי שוב לחץ דם ושוב פעם המתנה לשיחה קצרה עם המנתח עד להגעת המרדים... ושוב אני ממתינה וממתינה... 'משה' אמרתי לבעלי שלא עזב אותי לרגע 'משהו לא נראה לי'... אבל אני מחכה בסבלנות וממלמלת לי כמו בחדר ההמתנה פרקי תהילים אותם אני יודעת בעל פה לפתע ניגשת אליי האחות ואומרת לי 'תראי מרים יקרה צר לי לומר לך אבל מסתבר שאין לנו רופא מרדים'... ' מה אין לכם?' בעלי ואני שואלים יחד בתימהון, מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, למעלה מעשרה חדרי ניתוח שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה ואין רופא מרדים, 'תשמעי זה נשמע הזוי '? האחות פורשת ידיה בתנועת ייאוש 'כמו שראיתם היו כאן מהבוקר המון ניתוחי חירום, המרדים שלא ישן כמעט כל הלילה פשוט התעייף והלך לישון'... ' ומה זה אומר?' שאל בעלי 'זה אומר שאתם צריכים ללכת הביתה ויקבעו לכם מועד חדש לניתוח'. ' לא ייתכן?!' אני עונה לעומתה 'עד שהתכוננתי נפשית לניתוח הזה, חילקתי את הילדים, אני בצום של יותר משתים עשרה שעות, אתם לא יכולים לעשות לי את זה' 'אני ממש מצטערת' אומרת האחות 'זה לא תלוי בי'
     בדרך חזרה למחלקה אני מנסה להתאמץ ולשנן לעצמי את כל התובנות ששמעתי עד היום בנושא אמונה וביטחון 'הכול בידי שמים' 'אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שלא מכריזים עליו מלמעלה' 'כל עכבה לטובה'...  התור נקבע לעוד שבועיים, כאשר כפיצוי על עוגמת הנפש הבטיחו לי שני דברים: א'. אני אהיה הראשונה להיכנס לניתוח ב. את הניתוח יבצע סגן מנהל המחלקה למרות שבדרך כלל ניתוח כזה מבוצע ע"י מנתח זוטר.
     הפעם הכול התנהל כשורה ובדיוק כמו שהבטיחו, נכנסתי ראשונה לניתוח, המרדים הגיע בזמן והמנתח היה סגן מנהל המחלקה...  כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי רע מאוד, בחילות קשות, סחרחורות וכאבים בעלי היה לידי ואמר 'הניתוח היה ארוך יותר ממה שחשבו אבל ברוך ה' הכול נגמר לטובה '... 'מה פירוש? מה קרה?' שאלתי 'ובכן יקירתי, קרה לנו נס גלוי ממש... הרופא התחיל ותוך כדי הניתוח הוא ראה שיש במקום השבר גידול קטן שהתפתח ולא נצפה בצילום המקדים, כנראה בשל כך שהוא היה רק בתחילתו. בשלב זה השבר הפך להיות דבר שולי... וכך מניתוח פשוט וקצר יחסית הפך לניתוח מסובך של כמה שעות שבמהלכן עמל הרופא קשה כדי להוציא את הגידול ולנקות הכול היטב'.
     בערב באה אלי האחות הראשית ואמרה 'את לא תאמיני, כל המחלקה פשוט רועשת וגועשת על הנס הגדול שאירע לך, את פשוט לא מבינה, היה לך נס גדול שהניתוח שלך נדחה ודווקא הרופא הזה ניתח אותך'. ' תביני ממני, רופא אחר לא היה שם לב לגידול, הוא פשוט היה מתרכז באיחוי השבר, סוגר ומסיים. הרופא הזה הוא מומחה גדול בדיוק בהוצאת גידולים כאלה ורק אחד כזה יכול לשים לב לגידול קטן כזהחודש לאחר הניתוח הגיעו תוצאות הביופסיה, התברר שמדובר היה בגידול ממאיר (ל"ע) אבל בחסדי השם יתברך הוא הוצא בשלמותו, שאם לא כן הוא היה מקרין גרורות וייתכן שגם טיפולים לא היו מועילים ואני עוד כעסתי על המרדים שהתעייף על הניתוח שנדחה... ועל התכניות שהשתבשו... במקום להרים את העיניים לשמים ולראות עד כמה הם טהורים ויפים, ועד כמה אנו צריכים להגיד להשם יתברך תודה גם על שינויי התכניות שהוא משנה לנו וכמו שנאמר 'אודך ה כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני '...
     אחים יקרים! מהספור הזה עלינו להתחזק באמונה ובביטחון באבינו היקר ולהאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובה... לפעמים באותו הרגע קשה לנו להכיל ולקבל זאת, אבל ככל שנבטח ונשען עליו נזכה לראות בסוף כי 'כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה'.

החוויה היהודית