יום שלישי, 23 בינואר 2018

אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ח


בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים) ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד. ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות "ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל 'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(

    הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי' צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א) פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.

   יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

    כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי).
    רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.
    עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו. נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך – גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים.
האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע, הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב, הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' . והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים, ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה

החוויה היהודית










יום ראשון, 21 בינואר 2018

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח



אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו – הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...

   ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.

    יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.

חליפה (אחת שאלתי 2)
    מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי".
    האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב.
    לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה


החוויה היהודית



אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח



בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..



 החוויה היהודית





יום שישי, 19 בינואר 2018

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח



אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .
      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...
      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)
     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .
     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .
     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)
     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .
      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד   
     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית



יום חמישי, 18 בינואר 2018

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח



 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).
    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.
    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -
    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...
    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.
    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.
    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש


החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
 http://dosanova.co.il/





חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "בא", ה'תשע"ח





נקודה שבועית פרשת "בא" ה'תשע"ח


בפרשת השבוע נקרא את שלושת המכות האחרונות המסיימות את עשרת מכות מצרים שיובילו בעקבותיהן את יציאת בני ישראל ממצרים.
מכות מצרים ויציאת מצרים עצמה היו מנפלאות ה', ניסים גדולים ומעשים על טבעיים שאין בלתי ה' מי שיעשה כדברים האלה.
מעשה ה' במצרים ויציאת ישראל משם מהווים אירוע כה חשוב שהם הוזכרו בעשרת הדיברות, שניתנו למשה בהר סיני :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ועל כך שאל רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מדוע דווקא יציאת מצרים מוזכרת בעשרת הדיברות ולא דווקא בריאת העולם מפרשת בראשית שהיא הרי פעולה גדולה ומקיפה יותר מהיציאה ממצרים? ותשובתו שם היא שאת עשרת המכות ויציאת מצרים ראו ישראל במו עיניהם וזה עדיף על פני הידיעה שהגיעה אליהם במסורת מדור לדור.
ביציאת מצרים נוכח עם ישראל לראות בפועל ובאופן מוחשי עד כמה שולט ה' בעולמו ובכל הכוחות שבבריאה.

ה' בעשרת המכות, מול עיני עם ישראל, היתל באיתני הטבע: הפך את המים לדם, הפך את האור לחושך ועפר לכינים, כל אלה היו עדות ממשית לבני אדם ביכולת הבל פיו של ה' יתברך.

זו גם הסיבה שחז"ל קבעו את מצוות זכירת יציאת מצרים בצמוד לקריאת שמע, שכן יציאת מצרים ועשרת המכות מסייעות לנו להבין כיצד "ה' אלוקינו" הוא "ה' אחד" ומיוחד. עשרת המכות שמסתיימות בפרשתנו מעידות על מלכותו הבלעדית של ה' ביקום.

כל זה מביא אותנו לידיעה והבנה שהכול בעולמנו יחסי. הנהגת ה' בעולם אינה מוזכרת מידי יום ושעה בבליל התקשורת והמידע שאנו מקבלים בכל רגע ודווקא לאור זאת אנו מחויבים להזכיר פעמיים מידי יום את נפלאות ה' במצרים ולהכיר במשמעותם.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם