יום שבת, 28 בפברואר 2015

אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ה

כ"ק מרן אדמו"ר הרבי מקלויזנבורג זי"ע היה רגיל לומר איננו יודע האיך בונים עם כסף אני יודע רק איך בונים בלי כסף... כדאי שתגלה עניין בעתיד שלך, אתה תבלה בו את שארית חייך. כדי לדעת באמת מה תרומתך לעולם, חכה להלוויה (שמואל אייזיקוביץ) כדי להזיז הר ממקומו עליך להתחיל עם האבנים הכי קטנות חסד של אמת אני עוסק בנדל"ן, קונה ומוכר דירות, מתווך בעסקאות, משפץ, משביח וכו'. יוציא לי להכיר בעבודתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, וכיוון שאני דובר כמה שפות ברמה בסיסית, כישרון שקיבלתי מא-לוקים, הרי באמת כמעט ואין גבול לאנשים שאתם אני יכול לתקשר, גם אם הם באים מתרבות וממקומות אחרים לגמרי. כל עוד הם גרים ברחבי העיר בה אני עובד, שהיא גדולה ורחבה, יש לי אפשרות להכיר אותם. לפעמים הכרות שטחית, לעתים הכרות עסקית ולעתים זה משהו מתמשך שסופו לא ישרנו. על אחת ההיכרויות הללו אני רוצה לספר כאן. נקרא להם משפחת פטריקוב. זה לא שמם האמתי כמובן, ולמרות שאין שום סיכוי שהם יקראו אי פעם את הסיפור הזה, ותכף תבינו גם למה, אני עדיף להיות אלמוני ולהשאיר גם אותם תחת ערפל. ובכן, את משפחת פטריקוב הכרתי כשבאתי לראות דירה בבניין גדול מאוד. בגינה, בדרך אל הלובי המטופח, עבד איש מבוגר וניכש באהבה רבה גידולים שצמחו ללא הזמנה בערוגת הפרחים ליד השביל. הוא הרים את העיניים כשעברתי. כדרכי אני מקדים שלום לכל אדם, וברכתי אותו בנימוס ב'שלום'. "שלום" הוא ענה וחיוך גדול האיר את פניו, המבטא שלו היה כבד ומיד הבנתי שמדובר בעולה מרוסיה. כיוון שכבר התחילה תקשורת - ניצלתי אותה כדי לחסוך לי זמן במבוך הבניין הגדול, שאלתי אותו איפה גרה משפחת איקס אותה חיפשתי. הוא שאל "מה?" ואני חזרתי על שאלתי בקול רם יותר ובאטיות, חשבתי שאולי יש לו בעיית שמיעה, ואכן הפעם הוא קלט מה אמרתי וענה שבקומה התשיעית. הודיתי לו ועליתי במעלית לקומה התשיעית. את ענייני עם משפחת איקס סיימתי תוך חצי שעה, ומרוצה ירדתי בחזרה אל מכוניתי שחנתה בחניה. בדרך מהלובי עברתי שוב בשביל והוא היה שם עדיין, מסדר את הערוגות. "ספסיבה", הודיתי לו בשפה שלו. החיוך שוב האיר את פניו, חם ורחב. "אתה מדבר רוסית? רוסי?" שאל ברוסית, כשעל פניו מבט פליאה, כי חזותי החרדית לא רימזה על היותי משם. צחקתי. "לא", השבתי, "אני ישראלי, אבל אני מדבר קצת מכל שפה". "יפה מאוד", הוא היה מרוצה, "זה קולטורה (תרבות). הלוואי שהרבה ישראלים היו כמוך". שליטתי ברוסית לא הייתה מספיק רחבה כדי לומר לו שלא כל אדם ניחן בכישרון לשפות, ולא נראה לי שיש טעם לישראלים ללמוד רוסית סתם, אבל מכיוון שכבר קלטתי שהוא לא כבד שמיעה אלא לא מבין ממש עברית, ידעתי שהוא לא יבין את המילים הלא שגרתיות הללו בעברית, ולי לא היה אותן ברוסית והעדפתי לחייך בהסכמה. נפרדנו לשלום ונסעתי משם. לא חשבתי שאפגוש עוד פעם נוספת את אדון פטריקוב, אבל כיוון שעסקי עם משפחת איקס לא תמו באותו ביקור – יצא לי להגיע לאותו בניין פעמים רבות נוספות. גם בפעם השנייה כשהגעתי אדון פטריקוב עבד בגינה, ברכתי אותו שוב וכיוון שאנחנו מכירים שאלתו אותו גם מה שלומו. הוא שמח לענות שהכול טוב ותודה ומה שלומי. הנחתי שהוא הגנן באזור, וכיוון שאני איש עסקים בנשמתי, מיהרתי לראות מה אפשר לעשות עם מישהו שמכיר היטב את הסביבה בה הוא עובד. אמרתי לו שאני נדל"ניסט, ואם הוא מכיר מישהו שרוצה למכור נכס באזור שיתקשר אלי. הוא ישמח לעזור, הוא אמר לי, הוא גר בבניין, ואולי אני רוצה לעלות אליו לכוס קפה? עניתי שבשמחה, אחרי שאגמור את ענייני עם משפחת איקס, ארד לגינה ושנינו נעלה אל דירתו. הבניין הזה, כאמור, היה אחד הבניינים הגדולים שהכרתי. אחד עשרה קומות ושישה דיירים בכל קומה נותנים אפשרויות עסקיות כמו בשכונה בינונית. זה טוב שמכירים מישהו באזור. כוס קפה כזו יכולה להביא אפשרויות רווח חדשות. אני מכיר את זה מניסיוני, ועל כן, למרות שזמני קצר והמלאכה מרובה, ירדתי אחרי שיחתי עם משפחת איקס אל מר פטריקוב, הוא הניח את הכלים, הזדקף באטיות, מתח את שריריו והזמין אותי לעלות עמו אל הקומה השנייה. אשתו, שכבר קיבלה התראה, פתחה את הדלת. היה זה בית רוסי טיפוסי של זוג קשישים חסרי משפחה. לשניים לא היה הרבה מה לעשות ושניהם שמחו מאוד באורח שנכנס. שתיתי כוס מים צוננים ושוחחנו. העובדה שאני מדבר מעט רוסית הקלה מאוד על התקשורת, כי מהר מאוד התברר לי שבני הזוג לא ממש הצליחו להתערות בארץ החדשה וללמוד את השפה: הם פשוט לא ידעו לתקשר בשפת המקום מלבד מילים לא רבות בעברית, שמסתבר שאותן כן הצליחו לקלוט בחמש שנות שהותם במקום. בני הזוג פטריקוב היו עריריים, זמנם היה בידם, הם היו חברותיים מאוד ושיוועו לשיחה קלילה. לא הייתי בדיוק האדם המתאים, כיוון שברוסית בסיסית בלבד נושאי השיחה שלנו היו מצומצמים מאוד, וגם לא היה לי זמן. לעומתם לא הייתי פנסיונר, יש לי משפחה ברוכה שעלי לפרנס ואני רץ ממקום למקום בשל עבודתי. שיחות על כוס קפה, מיץ או מים באמצע היום פשוט לא נמצאות בתפריט שלי, בקושי ארוחת צהריים חפוזה עם משפחתי. אבל כאמור הם היו כל כך נחמדים ומסכנים, ואני קיוויתי שמהשיחה תצמח עסקה חדשה אי פעם. כך שישבנו ושוחחנו כמה שאפשר. הם היו מבוגרים מאוד, הרבה יותר משנראה לי על פי עבודתו הפיזית הקשה של מר פטריקוב. מר פטריקוב היה אגרונום שיצא לפנסיה ברוסיה, גברת פטריקוב הייתה ספרנית. בארץ שניהם התנדבו. הוא שימר את הבניין והגינה, ואכן הבניין היה מטופח בצורה יוצאת דופן, כי את כל זמנו, והיה לו הרבה זמן, הוא השקיע בטיפוח הגינה והלובי. היא התנדבה במחלקה הרוסית בספריה העירונית, שם פגשה גם את בנות גילה ותרבותה שבאו להחליף ספרים. חייהם לכאורה היו מסודרים. ביקשתי מהם ליצור איתי קשר אם ישמעו משהו מתאים ונפרדנו כידידים. כאמור, יצא לי להגיע שוב לאותו בניין, שוב פגשתי את מר פטריקוב בגינה ופטפטנו מעט. אחר כך התקשר מר פטריקוב לספר כי יש בבניין מישהו שרוצה למכור, הוא נתן לי את מספר הטלפון. התקשרתי וקיבלתי את הטיפול באותה דירה בבלעדיות. אחרי כמה ימים מכרתי אותה ללא קושי. הבניין המטופח קרץ לקונים. הצעתי לזוג פטריקוב אחוזים משכרי, בכל אופן הם היו חלק מהעסקה. מר פטריקוב ממש נעלב, הוא לא מוכן אפילו לשמוע! ידידים עוזרים אחד לשני, לא? שבוע אחר כך מר פטריקוב צלצל שוב, יש עוד מישהו שמעוניין למכור. נכנסתי לרכב ונסעתי, קיבלתי שוב דירה בבלעדיות ומכרתי אותה אחרי כמה שעות: עסקה פשוטה, קלה ומהירה ששימחה אותי מאוד. הגעתי אל משפחת פטריקוב עם זר פרחים גדול, הם קיבלו אותי בשמחה, קצת כעסו על הזר, כי מה פתאום? וכשניסיתי להגיד מילה על כסף, הם כבר כעסו באמת. באותו חודש נערכה כבר עסקה שלישית. מסתבר שבבניין גדול כל כך יש תחלופה לא קטנה. הדירות לא ממש גדולות, ואנשים רוצים מקום יותר מרווח עוזבים את הבניין לדירות גדולות במקום אחר. יש ביקוש לבניין דווקא בשל העובדה שהוא כל כך מושקע ומטופל. ניסיתי לרמוז מדי פעם בעדינות למר פטריקוב על אחוז מסוים, הוא הזהיר אותי שאבוא לבקר רק בידיים ריקות, לא שוקולד, לא פרחים, לא כסף. הם מסודרים ולא צריכים כלום, רק את חברתי הנעימה. הם רצו רק לתת, לא רצו לקבל כלום בתמורה. התעקשו, ואם ניסיתי להתעקש כנגד – נעלבו. מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהם עושים עימי סוג של חסד של אמת, כזה שנותנים באמת שלא על מנת לקבל ותהיתי אם אזכה אני לעשות חסד כזה. במשך שנתיים עשיתי מספר עסקאות תודות לזוג פטריקוב. תודתי להם התבטאה בעובדה שכל פעם שבאתי לאזור קפצתי לבקר, וישבתי בביתם לשיחה קצרה על כוס מים קרה, יותר מזה הם לא רצו מאומה. יום אחד הייתי עסוק באזור מרוחק מחוץ לעיר. זה היה יום חם במיוחד. בשעת אחר צהריים לוהטת קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה: היה זה אחד מהשכנים בבניין שקנה את דירתו דרכי, וידע על הקשר שלי עם מר פטריקוב. הוא הודיע שיש ניידת נט"ן ליד הבית, והפרמדיקים נכנסו אל משפחת פטריקוב. נבהלתי, והוא הבטיח עדכון ברגע שידע. חצי שעה אחר כך צלצל להודיע כי הרופא קבע את מותה של גברת פטריקוב הקשישה, מהתקף לב כנראה, וכי הנט"ן עזב את האזור. הצטערתי מאוד לשמוע את הדברים, סיימתי את ענייני כמה שיותר מהר, וביודעי כי לקשיש אין קרובי משפחה – מיהרתי לחזור לעירי, היישר אל ביתם של בני הזוג. נקשתי על הדלת ולא הייתה שום תשובה. לחצתי בזהירות על הידית ונכנסתי בלי הזמנה. מר פטריקוב לא היה במטבח, גם לא בסלון, הוא היה בחדר השינה, יושב ליד מיטתה של אשתו, גופתה הייתה עדיין על המיטה. מצמצתי בתדהמה, עברו לפחות שעתיים מרגע הפטירה, הוא כנראה יושב כך ומי יודע עד מתי? מה עם סידורי הלוויה? למה לא לקחו את הגופה? האם יש מי שמטפל בעניינים? הריח שעמד בדירה לא הניח מקום לספק. הגופה כבר החלה להרקיב מחמת החום הכבד, והיה לי ברור שהוא לא יוכל לעבור לילה לבדו עם גופת אשתו. הבנתי גם שמר פטריקוב מוכה ההלם לא ידע מה לעשות. גם לו היה ערני ומלא חיים כדרכו תמיד, הוא פשוט לא יודע את ההליכים במקום ומה ואיך לעשות. האמת שגם אני לא ממש ידעתי ולא הבנתי מה צריך לעשות, אף פעם לא התעסקתי בדברים הללו, אך כמו כל ישראלי – אני מכיר ישראלי אחר, שמכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שקשור לחברה קדישא. הסתבר שכשאין סיכוי ללוויה בלילה – אז חברה קדישא המקומית לא מפנה את הגופה. יש אמנם שירות לאכסנת גופות בבית החולים המקומי, הוא עולה כסף כי זה שירות פרטי, וגם צריך לדעת למי להתקשר. והוא עם הקשרים שאין לו בציבור הישראלי, ועם השפה העברית הדלילה שלו ועם ההלם הכבד וחוסר הידיעה של 'מה הלאה' היה ממש חסר ישע. לקחתי את העניינים לידיים, ראשית דאגתי שיפנו את הגופה והוא לא יצטרך להיות לידה כל הלילה, ואחר כך דאגתי שמישהו יבוא להיות איתו, מישהו שהוא בחר. ארגנתי מודעה ושרשרת הודעות לידידים וחברים, אוטובוס למלווים ובכלל ללוויה. קבענו את לוח הזמנים, שילמתי את כל ההוצאות ונסעתי אל ביתי רק כשראיתי שהוא בידיים טובות. למחרת בבוקר כמובן הגעתי שוב. ליוויתי אותו עד אחרי ההלוויה, ראיתי שהוא בידיים של חברים ולא נשאר לבד וחזרתי לביתי. הפעם עשיתי אני חסד של אמת. זהו בעצם סוף הסיפור. יש לי היום עדיין קשר עם מר פטריקוב, הוא חי לבד בדירה שלו ומטפח באהבה ובמסירות את הגינה, מדי פעם הוא מארח חברים, הולך להתארח אצל אחרים ומשתדל להתגבר על האובדן הנורא. אני מבקר אצלי מדי פעם כשיש לי עסקה באזור, והוא לא פעם חוזר ואומר שהוא לא יודע מה היה קורה לולא נכנסתי אני לתמונה. אני אומר, שהלוואי שהייתי יכול להחזיר לו בשמחות, אבל אין לי ספק שהידידות הלא מובנת שצמחה בינינו, הייתה ההכנה שהכין הקדוש ברוך הוא לקשיש המסכן, כדי שמישהו יהיה לצידו בעת ההיא...! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

ליקוטי שמואל פרשת תצווה ה'תשע"ה

תצוה פרשת תצווה (הרב שלמה קזיוף הלוי) המעיל מכפר על עוון לשון הרע בעשיית המעיל מצווה התורה: "וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת ... פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ ולא יָמוּת". בשולי מעילו של הכהן הגדול היו תלויים פעמונים ורימונים, שתפקידם היה להשמיע קול בעת שאהרון הכהן היה נכנס אל הקודש. ישנה מחלוקת בין הפרשנים בטעם המצווה , הרשב"ם כותב ש: קול הפעמונים הוא אזהרה לבני ישראל להתרחק ': ולפי שצווה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הקב"ה ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם'. לעומתו הרמב''ן סובר שהם תזכורת ואזהרה לכהן הגדול ': לכך אמר כי צווה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה . ' אך חז''ל דרשו (ערכין טז ע א" ) : מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין ... מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב''ה: ''יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול''. מדוע דווקא המעיל נבחר כבגד שמכפר על לשון הרע ? כדי להסביר את ייחודו של המעיל נקדים סיפור על שמירת הלשון : מעשה ברוכל אחד שהיה מסתובב בעיירות ו מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים? והיו כולם נדחקים לקנות ממנו. ר 'ינאי שהיה יושב ועוסק בתורה, שמע לפתע את אותו רוכל שהוא מכריז מי רוצה לקנות סם חיים וקרא לו בא ועלה אלי ומכור לי, "אמר לו הרוכל ": אתה אינך צריך לסחורתי ולא שכמותך. " הפציר בו ר' ינאי ועלה אליו הרוכל. הגיש לו הרוכל ספר תהילים והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים' ומה כתוב אחריו? 'נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב .'(ויקרא רבה ב,טז). פירש ה'כלי יקר': "לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים וע''י התכלת יסתכל הים וממנו יראה וכן יעשה. כי בים נאמר (איוב לח -יא" ): וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי ואָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד- פֹּה תָבוֹא וְלא תֹסִיף"... כך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח, כמו שאמרו חז''ל ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות, אחת של עצם ואחת של בשר... והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו. וזהו טעם התכלת שדומה לים. כי בהסתכלו בתכלת – יהיה נזכר בים שדומה לו בצבע, וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה ו ". עוד מוסיף ה'כלי יקר': "ועל עניין הקפת שני החומות אמר: "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו , " כי גם הלשון צריך להיות כך שיהיה פי ראשו בתוכו, תוך החומה הסמוכה לו והיא של עצם. וכנגד החומה של בשר ( אלו השפתיים ), אמר "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו לא יִקָּרֵעַ " כדי שלא יקרע את שני החומות כאמור . הבה נשמור פינו מחטאו בלשוננו נסור מרע ונעשה רק טוב ... שבת שלום ומבורך וְאַתָּה תְּצַוֶּה (כז כ) נוהג היה הגאון רבי חיים מייזל, רבה של העיר לודז", לסובב על בתי העיר ולאסוף כסף לצרכי צדקה. בני העיר פתחו את ידם ונתנו בעין טובה וכך היה הרב מצליח לאסוף סכומי כסף גדולים. למרות שהיה הוא עצמו אוסף את הכסף נמנע רבי חיים מלהיות שותף בחלוקת הכסף. לשם כך מינה גבאי צדקה נאמנים להם היה מוסר את כל הכסף שאסף לצדקה והם חילקו אותו בין עניי העיר כראות עיניהם. כאשר נשאל פעם רבי חיים מדוע אין הוא משתתף בחלוקת הצדקה. השיב: כידוע בפרשת תצווה אין מוזכר שמו של משה רבנו כלל. מדוע? אין זאת תירץ רבי חיים אלא משום שבפרשה הקודמת, פרשת תרומה, שם מסופר בתורה על אסיפת הכסף לצורך הקמת המשכן, מוזכר שמו של משה רבנו פעמים רבות, וכדי למנוע כל חשד ולזות שפתים נעדר שמו של משה רבנו מפרשת תצווה, הפרשה בה מבואר לשם מה השתמשו בכסף שנאסף. מזאת למדתי גם אני לנהוג כך סיים רבי חיים את הכסף אני אוסף לעניים, אולם כדי שלא יתלו בי כל חשד שאני מעדיף עני זה או אחר, לכן מיניתי לחלוקת הכסף גבאי צדקה נאמנים. "ואתה תצוה את בני ישראל" (כז, כ( ")הרה"ג ר' שבתי יודלביץ זצ"ל( פעם בא אחד מתלמידיו של הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל לרבו ואמר לו: ברצוני לנסוע לגרמניה להחזירם בתשובה ולהטיף להם מוסר. ענה לו רבי ישראל: את רוסיה כבר החזרת בתשובה? אמר לו התלמיד: צודק אדוני הרב, אסע קודם לרוסיה. אמר לו הרב: ועם פולין כבר גמרת? ענה התלמיד, צודק. המשיך הרב: ועם העיר שלך ראדין כבר גמרת? ואת משפחתך כבר החזרת בתשובה? ואת עצמך כבר תיקנת?... הצדיק התלמיד את דברי הרב ואמר אכן ראשית צריך אני להחזיר בתשובה את עצמי... וזהו שאומר כאן הכתוב: "ואתה" - בראש וראשונה צריך האדם לתקן את עצמו ולשמש דוגמא לאחרים, ולאחר מכן "תצוה את בני ישראל" - יהיה רשאי לצוות על אחרים ולהטיף להם מוסר, וכפי שאמרו חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים "וְּאַתָה תְּצַוֶּה אֶּת בְּנֵי יִּשְּרָאֵל וְּיִּקְּחו אֵלֶּיךָ שֶּמֶּן זַיִּת זָךְּ כָתִּית לַמָאוֹר לְּהַעֲלֹת נֵר תָמִּיד" (כז, כ( בספר 'אמרי יוסף' כתוב רעיון נפלא, על משמעות 'להעלות נר תמיד': והנה, לפעמים האדם מונע עצמו מללמוד עם הקטנים ממנו, שמדמה בדעתו, שבאם יעסוק בתורה לבדו יתחכם יותר ויותר, ובאמת לא כן הוא, כמאמר רז"ל (תענית ז.( ' ומתלמידי יותר מכולם. ולזה רומזת התורה הקדושה באמרה: 'ואתה תצוה את בני ישראל', תצוה מלשון צוותא - רוצה לומר: תחבר עצמך עם בני ישראל הקטנים ממך, ולא תאמר שעל ידי זה לא תתחכם בתורה כל כך, כי אדרבה: 'ויקחו אליך שמן זית זך', דהיינו, שעל ידם יפתח לך שכל חדש בתורה הנרמז בשמן זית זך "מה שמן מאיר לעולם כך התורה", ותעלה למעלה-למעלה בתורה ועבודה וזהו 'להעלות נר תמיד', רצ"ל, תוכל להעלות את נשמתך הנקראת נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז): 'נר ה' נשמת אדם' - תמיד עולה למעלה ממדריגה למדריגה ואתה תצוה" הענווה – היא הסימן לגדלות האדם (כז,כ) שמו של משה לא מוזכר בפרשת תצווה וטעמים רבים בדבר. הגאון מוילנא זצ"ל מפרש כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה בו נלקח מן העולם ותמיד הוא חל בשבוע שבו קוראים פרשת תצווה. טעם נוסף לדבר: ביקש משה מהקב"ה "מחני נא מספרך", וביארו כי כוונתו בזה למחוק את שמו מספר ך', ופרשה כ' לפי הסדר היא פרשת תצווה. וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה. הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד מבאר, שהסיבה שקללתו של הצדיק כל כך חמורה, כי לשונו היא כסכין חד, שאם מעבירים אפילו בקלות על בשר הוא חותך מיד, בין יתכוון האדם לחתוך ובין לא, הרי החתך נעשה עמוק, למרות שמחל הקב"ה על חטאתם, בכל זאת נענש במקצת שיימחה שמו בפרשה אחת. ועדיין צריך להבין מדוע דווקא בפרשה זו פרשת תצווה לא הוזכר שמו, ולא בכל פרשה אחרת שבתורה ? מסביר ה"שפתי כהן", כי מאחר והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כדי לזכותם בשכר מושלם בעוה"ב, לכן גם דבריו של משה פעלו שלא ייזכר שמו בפרשה זו "תצווה" החשובה שבה נצטוו עם ישראל להביא דברים הנחוצים למשכן שהוא עניין נעלה מאוד. אך לכאורה, קשה: הרי משה רצה ללמד סניגוריא על עם ישראל, ולבסוף נענש בעונש כה חמור עד ששמו לא הוזכר בפרשה ? מתרץ האדמו"ר מקאליב שליט"א בספרו "קול מנחם": ההיפך הוא הנכון, עצם העובדה ששמו של משה רבנו לא מוזכר בפרשה זו היא המעיד כמאה עדים שהתורה שייכת למשה רבנו ע"ה ולא למישהו אחר, כי רק מי שמכיר את ערכה האמיתי של התורה, הוא לבד יהיה מוכן למסור נפשו עליה בשעת מתן תורה. רק מי שיודע ומכיר שכשם שאי אפשר לעולם בלי תורה, כך אי אפשר לה לתורה בלי כלל ישראל, כי תורה וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, ולכן מסר נפשו גם עליהם עד כדי אומרו "מחני נא", וכדי שיישאר מונצח לדורות מהמעשה הגדול והנורא שעשה משה רבנו ע"ה, לכן לא הוזכר שמו בפרשת תצווה, שכן זהו הפרסום הכי גדול למשה רבנו ע"ה. יתירה מכך, בשום פרשה בה מוזכר שמו של משה רבנו אדם לא ישאל שום שאלה הקשורה בשמו, והנה כשיגיע לפרשת תצווה מיד יתמה כל אדם על השינוי וישאל להיכן נעלם שמו של מקבל התורה מסיני? ובכדי לקבל תשובה לשאלתו יש צורך לגולל בפניו את העניין כולו. וכך יתוודע לגדלותו של משה רבנו מקבל התורה ולשיעור קומתו של הענק שבענקים, אבי הנביאים, ורבן של כל ישראל, שלא קם ולא יקום עוד כמותו. האם יש פרסום גדול מזה? כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם להמעיט בערך עצמו, וממילא ע"י זה יתעלה שמו יתברך. אך לצערנו רבים מהבריות חושבים ועושים ההיפך, מחפשים הם כיצד לפאר את שמם, ולעיתים אנו רואים אף אנשים חשובים המבקשים להאדיר את שמם, וככל שהאדם גדול יותר כך הוא מגיע למסקנה כי דווקא אי הפרסום, הנמכת הקומה, היא חלק מגדולתו של האדם והיא הקובעת את דרגתו האמיתית. גדולי רבותינו ידעו והכירו בערכה של מידה זו וידעו ליישמה בכל רמ"ח איבריהם. ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה המעשה: פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה, שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה, לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה. בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת. תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות המילה ואין טעם להתמהמה כלל." אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם. וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל. בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובנתינם התפלא בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה! אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים . ואופן. !" חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני מאושר היום'' התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו. הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה, נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..." דמות נוספת נפלאה ונדירה, אשר המחיש לעולם כולו עד כמה ברורה המימרה "הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו" הייתה דמותו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל. בספר "התורה המשמחת" מתוארת ההלוויה של הרב אויערבאך: "ההלוויה הייתה מחזה שלא נראה כמותו בישראל. גדולי תורה אומרים שלפחות מאז גלות ישראל בבית שני ודאי שלא נראתה לוויה כמותה בעם היהודי. למעלה מ-300,000 איש צעדו במשך שעות להר המנוחות. ואכן התחושה הייתה שירושלים מלווה בעצם את ירושלים, את ירושלים של ר' שלמה זלמן. אחיו של ר' שלמה, ר' אברהם דב שליט"א הקריא את צוואתו, בקשה היכולה להעיד מה היא גדלות אמיתית: המצבה תהא כרגיל, ובכל אופן לא יותר גבוה מהמצבה של הורי היקרים ע"ה. יש רשות להוסיף על המצבה את המילים: 'העמיד תלמידים בישיבת 'קול תורה' והרביץ תורה ברבים'. לא להכניס גופי תוך היכל קודש של ישיבה או בית מדרש. אם יהיו כאלה שירצו לומר דברי הספד אבקש מאוד לקצר ולא להגיד עלי שבחים, רק התעוררות לאהבת התורה ויראת שמים ולתיקון המעשים והמידות. אבקש אני ממשפחתי, לא לעשות השתדלות לבקש מאחרים לעשות הספדים לשבעה ולשלושים, אך אם יהיו כאלו שירצו מעצמם להספיד, אבקש עוד פעם לא להפליג בשבחים, כי גם בעודנו חי הצטערתי מזה, ובפרט מהגוזמאות שכתבו עלי בזמן האחרון. וגם אני חוזר על בקשתי הנ"ל, לא להאריך ביותר ולהכביד על השומעים. הנני מוחל לכל אדם מחילה גמורה, וגם מבקש מאוד מכל מי שחושב אם שבאמת נכשלתי ופגעתי בו, בזדון או בשגגה, לעשות עמדי חסד ולמחול לי, שהרי גם להם לא טוב אם ח"ו אחרים נענשים על ידם. אם סוף שנותיי יהיו ח"ו קשים, אבקש להכניס אותי לאיזה מוסד טוב, כי אינני רוצה להיות לטורח ולמשא על בני משפחתי. והנני מסיים בתקווה להקב"ה בעל הרחמים והסליחות היודע שברון ליבי שירחמני ויסלח לי על כל מה שחטאתי ופשעתי, ומתחרט עליהם, ובכל לב אבקש מהקב"ה שיצווה את ברכתו לכל בני משפחתי ותזכו כולכם לעבוד אותו בשמחה ובטוב לב כל הימים ברוח וגשם, אמן סלה." " ''לך היה מותר", המשיך האח הגאון ר' אברהם דב שליט"א והוסיף מדבריו הוא, "לשאת את משא הוריך, אחיך, ילדיך, וכל בני המשפחה כאשר ישא האומן את היונק. אתה היית כתובת לכל מר נפש, להשיא יתומים ולדאוג לאלמנות. אך מאתנו אתה מבקש להכניסך למוסד טוב, שלא להיות לטורח... כעת אתה נכנס ל'מוסד טוב', לגן עדן... מדות... מדות..." מירר בבכי האח וכל הקהל ענה אחריו בבכי. אין ספק, שלא תיאר לעצמו, איזה קושי עצום יטיל תנאי זה על המספידים. כי באמת: איך אפשר לדבר על "אהבת תורה" מבלי שכולם יחשבו מיד עליו? וכי אפשר לדבר על "תיקון המידות והמעשים", מבלי שיהיה בזה שבח אחת ממידותיו הפלאיות?... אבל הוא, ודאי לא חשב שיש קשר מיוחד, בינו לבין ערכים אלה. לאחר מסע ההלוויה אנשי תקשורת בארץ ובעולם שאלו את אחד מן הרבנים הרבים שהשתתפו בהלוויה (הרב שפרן): "כבוד הרב, נסה להסביר לנו את מה שראינו היום. איך הולכים למעלה מ- 300,000 איש אחרי אדם שאנחנו לא שמענו עליו מעולם? ענה הרב בסגנונו הבוטח: "הדבר רק מוכיח לכם עד כמה אתם פשוט מנותקים... אתם חושבים שהינכם מרכז המידע והנה אתם מודים שאין לכם מושג מי צועד בראש העם הזה'' אין ספק כי לגדלות מעין זו אין מגיעים בפתע פתאום והיא אף אינה ירושה שנוחלים אותה. על תיקון המידות יש לעמול ולהתייגע ולצערנו, ככל שהאדם נעשה "גדול יותר" הוא מחפש את הכבוד הראוי לו. הרב אויערבאך זצ"ל לימדנו מהי ענווה אמיתית. מסופר עליו שכאשר נפטרה אשתו הלך מרן לקנות מצרכים במכולת. נדהם בעל החנות והורה לו להשאיר את הסלים בחנות והוא ידאג להביאם לביתו. מרן בחביבות ענה לבעל המכולת: "לסחוב את המצרכים מהמכולת אני יכול לעשות זאת בעצמי, .אבל אם אתה רוצה לעשות עוד חסד תלמד משניות לעילוי נשמת אשתי''. "וְּאַתָה תְּצַוֶה אֶּת בְּנֵי יִּשְּרָאֵל ויקחו אליך שמן זית זך כָתִּית לַמָאוֹר להעלות נר תמיד'' (כז, כ( בספר 'אמרי יוסף' כתוב רעיון נפלא, על משמעות 'להעלות נר תמיד': והנה, לפעמים האדם מונע עצמו מללמוד עם הקטנים ממנו, שמדמה בדעתו, שבאם יעסוק בתורה לבדו יתחכם יותר ויותר, ובאמת לא כן הוא, כמאמר רז"ל (תענית ז ( 'ומתלמידי יותר מכולם'. ולזה רומזת התורה הקדושה באמרה: 'ואתה תצוה את בני ישראל', תצוה מלשון צוותא - רוצה לומר: תחבר עצמך עם בני ישראל הקטנים ממך, ולא תאמר שעל ידי זה לא תתחכם בתורה כל כך, כי אדרבה: 'ויקחו אליך שמן זית זך', דהיינו, שעל ידם יפתח לך שכל חדש בתורה הנרמז בשמן זית זך "מה שמן מאיר לעולם כך התורה", ותעלה למעלה-למעלה בתורה ועבודה וזהו 'להעלות נר תמיד', רצ"ל, תוכל להעלות את נשמתך הנקראת נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז): 'נר ה' נשמת אדם' - תמיד עולה למעלה ממדריגה למדריגה ואתה תצוה את בני ישראל (כז,כ) נר התמיד שהיה הכהן הגדול מעלה במנורה שבמקדש הוא סמל לתורה, כמו שכתוב (משלי ו) "כי נר מצווה ותורה אור''. בגמרא במסכת סוטה (דף כ"א עמוד א') דרשו חז"ל שהתורה נמשלה לאור לומר לך מה האור המגן על העולם אף התורה מגינה על העולם. מעשה שהיה באשה אחת, אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ, שבאה אל הגאון רבי יחזקאל אברמנסקי וסיפרה לו שהיא עומדת לעבור את הגבול מפולין לרוסיה והדבר כרוך בסכנת נפשות על כן היא מבקשת מהרב שיברך אותה שהדרך תעבור בשלו. אחל לה הרב שתגיע למקומה בשלום והוסיף בקשה אם מוכנה היא לקחת עימה דפי כתב יד מתוך ספרו הגדול שעמד לצאת לאור, ספר "חזון יחזקאל", ולמסור אותם לגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי המתגורר בוילנא. הסכימה האישה בשמחה להעביר את כתב היד החשוב. מתוך דאגה לכתב היד שלא יינזק, הטמינה האישה את הכתבים במעין בגד אותו כרכה סביב לגופה. כעבור זמן לא רב יצאה לדרכה בשיירה קטנה. בהיותם בדרך נתגלתה השיירה על ידי חיילים רוסים שפתחו עליהם ביריות מרוביהם... הנוסעים המעטים נפוצו לכל עבר ואף האישה נמלטה על נפשה ומצאה מחסה במתבן תבואה ישן, בין חבילות הקש. החיילים שראו את המנוסה מיהרו והביאו כלבים עזי נפש כדי שהללו יסייעו בידם לתפוס את הבורחים. בדרכם הקיפו החיילים את המתבן בו התחבאה האישה, אולם למרבה ההפתעה הכלבים לא הריחו דבר ועזבו את המקום והחיילים בעקבותיהם!... שאר בני השיירה נתפסו כולם ונלקחו למעצר. בדרך לא דרך הגיעה האישה לוילנא, שם מיהרה אל ביתו של רבי חיים עוזר גרודזינסקי כדי למסור לו את הכתבים ואף סיפרה לו את כל המוצאות אותה בדרך ואת הנס הגדול שקרה לה במתבן התבואה. מה הפלא?! נענה ואמר מיד רבי חיים עוזר כאשר כרכת מסביבך את דפי הספר החשוב, הפכת בכך להיות חלק מספר תורה! התורה מגינה ומציליה! ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (כז,כ) כתית – הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים. ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לרחיים וטוחנן. והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות שנאמר: 'כתית למאור' ולא כתית למנחות". כתית בלשון ימינו פירושו: כתוש, אך רש"י מפרש שכונת התורה הנה לטיפה הראשונה היוצאת מן הזית, וכעת, צא וחשוב כמה זיתים היו נדרשים כדי למלא פך שמן אחד... מכל מקום, בשאר השמן שנותר בזית השתמשו למנחות, כמו שדרשו חז"ל: "כתית למאור ולא כתית למנחות". בהלכה זו של "כתית למאור ולא כתית למנחות" טמון לקח מוסרי חשוב, שאותו מביא "מעינה של תורה" בשם ספר "חשבה לטובה": צריך אדם להיות כתית ושבור לב, אולם אסור ששברון הלב שלו יביא אותו לידי עצבות ואזלת יד, משום שאדם המרגיש כך, עלול לחוש שבין כה וכה אין למעשיו שום ערך, ולפיכך הוא יבחר לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות מאומה, אלא – שברון הלב והכניעה אמורים לעורר בלבו של אדם רצון לפעל ולעשות. וזהו שאומר הכתוב: "כתית למאור – ולא כתית למנחות", עליו להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור, ולא כדי לשקע בעצבות ובמנוחה מתוך אזלת יד. בעניין זה פרש היהודי הקדוש מפשיסחה את הכתוב (תהלים קמז, ג): "הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", באמרו שהקב"ה ירפא את שבורי הלב, לבל יבואו עקב שברון לבם לידי עצבות, שכן במידת העצבות אין כל תועלת והיא רק מביאה את האדם לחוסר מעש. רבי יחיאל מאלכסנדר באר לקח נוסף הנלמד מן ההלכה הזו: "כתית למאור" –כאשר מבקשים להטיף לאדם מוסר, ולכתת ולשבר את לבו, יש להתכוון למאור, דהינו: לעשות זאת מתוך הארת פנים, תוך שמראים לו את הדרך הישרה ומעודדים אותו לצעד בה, "ולא למנחות" –יש להיזהר לא להנחיתו ולהשפילו. וזה נרמז בפסוק (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך" –אל תאמר לאדם שהוא לץ, משום שעל ידי כך תגרום לו לשנוא אותך, אלא "הוכח לחכם ויאהבך" –אמר למשא התוכחה שלך שהוא חכם, ואין ההתנהגות הזו הולמת אותו, וכי גם אם נכשל פעם אחת אין זה נורא, שכן שבע יפול צדיק וקם –ואז תיטע בלבו אהבה כלפיך, שכן הוא יחוש בדאגתך לכבודו, ובזהירותך שלא להכשילו. וייקחו אליך שמן זית זך..." כמה שאלות הפרשה פותחת בשמן זית. מה הקשר לכאן?! זה מתאים לחומש ויקרא? ואם פרשה זו היא בשבת זכור חייב להיות קשר בניהם. ואם כך, מה הקשר לפרשת זכור ? התשובה לכולן היא: עמלק בא לקרר את האמונה במציאות ה' (אמבטיה רותחת) לא בשביל שלל, חבל ארץ, אלא נטו בשביל "לקרר את האמבטיה''. גם המן מזרעו של עמלק: מגילת (גילוי) אסתר (נסתר) צריכים לצרף את כל הסיפורים במגילה כדי לראות את מציאות ה'. המן - מנסה להראות שזה צירוף מקרים.. כן הוא שמן זית לא נגלה לעיני המתבונן כזית קשה אך לאחר כתישה מקבלים שמן זית זך. מי שלא יתבונן בתפוקתו של שמן הזית - לא יוציא ממנו מאומה ולא יוכל להאיר את מקומו.. אדם שלא יתבונן יישאר בחושך לעולם. הלפיד שכבה במערה (גד שכטמן) ''אתה רוצה שאדבר גרמנית? אתה לא מתבייש?! אחרי כל הצער והסבל שהם גרמו לעם היהודי?...” – תמה המרואיין בפני המראיין שתהה על קנקנו במלאכת התרגום. המראיין שיער שכנראה מדובר באיש שפצעי המלחמה ומחנות ההשמדה חקוקים לרעה בבני משפחתו הקרובים, וניסה לעבור לשפה אחרת בעייתית פחות. ספרדית. גם כאן התפרץ המרואיין והתמרמר על האינקוויזיציה שגרמו הספרדים לבני עמנו במהלך ההיסטוריה. לאחר מספר דקות הוברר למראיין שלפניו נמצא אדם שהציג עצמו לתפקיד פעיל במשרד תרגום, אך אינו דובר אף שפה מלבד עברית. “ אז למה באת לכאן?”, ניסה המראיין להבין. המרואיין חייך: “רק רציתי לומר לכם שאני לא מתאים, אז אל תבנו עלי”... *** פרשתנו פותחת בציווי “ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד”. פסוק זה אמנם נכתב עבור הדלקת המנורה בבית המקדש, אך רמז הוא ללימוד התורה שמאירה לכל העולם. רבנו עובדיה ספורנו אף מבהיר נקודה תמוהה במקצת: בתחילת פרשת תרומה כתבה התורה שבתוך התרומות שנדרשו בני ישראל להביא, היה “שמן למאור”, להדלקת המנורה. מדוע, אם כן, חוזרת התורה וכופלת ציווי זה בשנית ובאריכות? מתרץ הספורנו, שבפרשת תרומה היה זה ציווי למלאכת המשכן בלבד. וכעת ציותה התורה שיביאו שמן כזה להדלקה לדורות עולם. בעומק דבריו, נמצא רמז נוסף: שמן הזית הזך המאיר לעולם, התורה, אינו יכול להגיע מפעם לפעם, לפי נדבת ליבם של הבריות. התורה היא כחמצן וכסם חיים לעולם ולכן צריכה התורה לכפול: “להעלות נר תמיד”! מעשה באב עשיר מאוד שהחליט לבדוק את מידת מסירותם של שלושת בניו אליו. שלח מכתבים לבתיהם של ילדיו, בכל מכתב הודיע שהוא מגיע לתקופת- זמן להתארח בביתם. בביתו של הבן הבכור ביקש האב מהבן לסור עימו לחדר צדדי ושקט. משנכנסו לחדר לחש האבא: “ראה בני, אינני יודע מתי אמות ואפטר מן העולם”. הבן הזדעזע, “אבא, אל תגיד ככה”... אבל האב לא התרגש: “אני רוצה לדעת מה תעשה לעילוי נשמתי אחרי שאמות”. הבן נשם עמוקות, ובקול רועד החל לומר: “אפתח כולל אברכים מצוינים לעילוי נשמתך, אתרום להם בית מדרש עם ספרים רבים, כל ההוצאות יהיו מחשבוני הפרטי, והכול כדי להרבות זכויות עבורך, אבי האהוב”. האב רשם לעצמו בירכתי מוחו להוסיף מספר נקודות זכות לבנו הבכור בצוואתו. אצל הבן השני חזר התיאור על עצמו בעיקרון זהה. אבל כשהוא הסביר מה תוכניותיו, האב ציין לעצמו שהוא מדי נחפז להתפעל מהראשון. “אני אקים ישיבה ל 300- בחורים מצוינים בסמיכות לקברך, קול התורה לא ישבות שם יומם ולילה. אקים מוסדות לקירוב לבבות ולעזרה וחסד. ו-ה-כ-ל על שמך”. הבן השלישי היה מסתורי כששמע את בקשת אביו. הוא הושיט לאביו תרמיל וכד מים גדול, ביקשו להצטייד בלפיד ארוך דיו ולצאת אחריו לעובי היער. שם, כך אמר, נמצאת התשובה לשאלה. האבא שראה שהבן לוקח בעצמו לפיד עבה וצפחת מים, לא חשב שיש צורך שגם הוא יסחב לפיד. הם יצאו לעובי היער, שם נכנסו למערה עמוקה וחשוכה וצעדו בה כשעתיים. לפתע נכבה הלפיד שבידי הבן, והוא ביקש מאביו שידליק את הלפיד שהביא עימו. האב החל לגמגם... “סמכתי עליך”, אמר לבנו. “לא חשבתי שגם אני צריך לדאוג לתאורה”. הבן שתק, באין אומר ודברים שלף לפיד חדש מתרמילו, הדליק אותו ופנה לאביו המופתע: בוא, חוזרים לבית. האבא לא ידע את נפשו. “אם הבאת עוד לפיד, מדוע ביקשת שאביא עימי גם אחד? ובכלל, למה אנחנו חוזרים כשעדיין לא ראינו מאומה?”... הבן חייך: “רק רציתי להראות לך, אבי היקר, שאל תסמוך על אף אחד. אתה עדיין חי, וזה הזמן הטוב ביותר לדאוג לעילוי נשמתך שלך. תלמד עוד פרק משניות, עוד דף גמרא והרם תרומה נוספת לעמלי התורה. “ אם תחכה לאחר פטירתך, ייתכן שכל ההצהרות הנרגשות - יתבררו כהבטחה פוליטית שניתנה לפני הבחירות”... *** אחד מארבעת הדברים שחז”ל אמרו שצריכים הם חיזוק בכל יום, ואולי הדבר העיקרי מביניהם, הוא תורה. התורה היא מפת הדרכים שלנו למימוש ייעודנו הרוחני הפרטי בעולם, ואל לנו לסמוך על כך שהחיים לפנינו והזמן ממתין לנו מעבר לפינה. כל עוד נר החיים דולק (המילה “לפיד” תישמע קצת שלילית כאן...) נתחזק בכל עוז לנצלו ללימוד נוסף. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (כח,א) (אשר לורבר) במדרש שמות רבה (פרשה ל"ז) מובא שבשעה שירד משה רבנו מהר סיני וראה את ישראל כשהם עסוקים במעשה העגל, הביט וראה את אהרן אחיו שהיה עומד ליד עגל הזהב ומקיש עליו בפטיש. למעשה, כוונתו של אהרן הייתה לעכב את בני ישראל מלעבוד את העגל, משום כך התמהמה בעשייתו, אולם משה רבנו חשב שהיה אהרן שותף עימהן, והיה בליבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני את כוונתו של אהרן שהיא לטובה. משל לבן מלך שזחה עליו דעתו ונטל את חפירה כדי לחתור מערה מתחת לארמון אביו ראה מחנכו של בן המלך את מעשיו ואמר: אל תייגע את עצמך בחפירה זו, הדבר לא לפי כבודך ולא לפי כוחותיך, תן לי ואני אחפור...ראה המלך את המחנך כשהוא חותר מתחת לארמון, הבין מה אירע ואמר: יודע אני מה הייתה כוונתך, בשכר מעשה זה שעשית אמנה אותך לשר הממונה על כל ענייני הארמון! כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן: "קום עשה לנו אלהים", אמר להם אהרן: "פרקו נזמי הזהב", וכך טען להם: אני כהן, אני אעשה אותו ואקריב לפניו... הוא לא נתעסק אלא כדי לעכבן עד שיבוא משה אמר לו הקדוש ברוך הוא: אהרן, יודע אני מה הייתה כוונתך, בשכר זה אין אני ממנה על קרבנותיהן של בני אלא אותך, שנאמר: ,ואתה הקרב אליך." ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (כח א) (הרב צבי פולק) הרב שבתאי אשכנזי הכהן, הידוע בכינויו הש"ך, על שם ספרו "שפתי כהן" מביא כי שלוש פעמים בפרשה מופיעות המילים "לכהנו לי". :בפעם הראשונה נאמר כאן: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו" לכהנו לי". בפעם השניה נאמר (לקמן פסוק ג'): "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". ובפעם השלישית נאמר (לקמן פסוק ד'): "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". המילה "לי" היא בגימטרייה ארבעים, והפסוקים הללו מרמזים על שלושה כוהנים גדולים ששימשו בבית המקדש, כל אחד מהם במשך תקופה של ארבעים שנה. אהרן הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה. עלי הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה, כמו שנאמר בפסוק (שמואל א' פרק ד' פסוק י"ח): "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה". השלישי היה שמעון הצדיק ששימש ככהן גדול בימי בית שני ואף הוא כהן בתפקיד רם זה במשך ארבעים שנה. "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח,ב ( (תורת הפרשה( בפסוק זה כתוב לעשות את הבגדים לכבוד ולתפארת, ואילו בפסוק הסמוך (פסוק ג') כתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי?" אלא – אמר רבי שמעון סופר – אצל פשוטי המון עם שאינם חולקים כבוד לאדם אלא לפי התלבושת שלו, כלפיהם אמר "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת", אבל כאשר ידבר "אל כל חכמי לב" – אלו המבינים את תוכן בגדי הקודש וסוד פנימיותם, להם תאמר: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי'' ''בגדי קודש ... לכבוד ולתפארת'' (כח ב) (מתיקות התורה) עומדת אימא מסורה בבוקרו של יום מול ארון בגדי הילדים, השעון מתקתק ללא רחם והלחץ עולה, והיא פורכת ידיה בייאוש: ''אוי, מה אני אלביש לו? הכול בכביסה!''... נכון שבתחתית הארון נח לו בגד מקופל בקפידה, אך אותו היא לא תלביש לילד הצדיק שלה, ויהי מה! הוא הגיע עם משלוח הבגדים מן הקרובים שלא ניתן לסרב להם, אך הוא לא יבוא לידי שימוש. 'בעצם, כלל אין מקומו בבתינו'. היא נוטלת את הבגד בידיה ונפטרת ממנו חיש, ומיד פונה למלאכת אלתור בגד ראוי יותר. מה יש בו בבגד שהוא כל כך מאיים? – אז זהו, שלא צריך להיות בו משהו מיוחד. מספיק שהוא לא ''לכבוד ולתפארת'' לבנה. שהוא לא הולם בעדינות של כבוד את בני התורה. ''ועשית בגדי קודש... לכבוד ולתפארת... לקדשו לכהנו לי''. לא ניתן להתעלם מדברי רש''י הזועקים אלינו את שלהם: ''לקדשו – להכניסו בכהונה ע''י הבגדים'' - - - כן, הבגדים, אם הם בגדי קודש ראויים, הם מקדשים את האדם! ומילים נוקבות אף יותר, בהתייחסות אלינו, מצינו במדרש: ''כל זמן שהבגדים עליהם – כהונתם עליהם וקדושתם קיימת בהם. אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם'' - - - בגדים מכובדים – מכבדים ומקדשים את בעליהם, והתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. מכאן נחתום בדברי השל''ה הקדוש בפרשתנו: ''כשם שהלבוש מכבד את הגוף, כך הגוף הראוי מכבד את הנפש. ומחשבה יחשוב האדם, שהמלביש הגוף – יתעורר להלביש הנשמה''. "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת'' (כח ב) (גדי שכטמן) סודו של הבגד בלשון הקודש | למה מתחפשים בפורים? | ואיך קשורה הציצית של מרדכי להמן ? בכביש הסרגל באחת ממדינות העולם נסע לו בנחת איש עסקים, מרוב שעמום מהנסיעה החדגונית רגלו מעכה את דוושת הגז במהירות רבה, אך המהירות בכביש הריק מנוסעים בשעת לילה מאוחרת לא היוותה סכנה. לפתע הוא קולט מרחוק משהו מגיח אל הכביש השומם והוא מנסה לעצור בזמן, בדקה התשעים עוצר הרכב מטר מראשו של גמד קטן הלבוש בבגד אדם. אתה כמעט דרסתי אותך", נורמאלי? צועק הנהג בחמת זעם, "ככה לקפוץ לכביש?". הגמד החל להתנצל: "תבין אותי, שלושה ימים לא אכלתי. אני מת מרעב תיכף, אתה הראשון שעובר פה מזה שבוע". הנהג ריחם עליו והוציא לו אוכל, תוך אזהרות חוזרות ונשנות שלא יסכן שוב את חייו הגמדיים. בהמשך הדרך שוב מזנק מישהו לכביש, בדקה התשעים וחמש עוצר הרכב בחריקת בלמים עזה חצי מטר מראשו של גמד לבוש בגד צהוב. שוב פעם החל הנהג לנזוף בגמד הצהוב, וזה האחרון התנצל ששלושה ימים לא באה טיפת משקה לפיו. הנהג ריחם עליו ונתן לו לשתות כשהוא מפציר בו להיזהר יותר להבא. כמובן שבפעם הבאה היה הנהג זהיר יותר, ולמרות שהזינוק של החפץ השלישי שהתברר כגמד לבוש בבגד כחול - היה מהיר מאוד, הוא הצליח לעצור כמה סנטימטרים ספורים מהראש הזעיר. אני לא מוכן לשמוע ממך שום תירוץ! לא שאתה רעב ולא שאתה צמא. נמאסתם עלי כבר". פסק הנהג הנרגז והלחוץ. אך הגמד הכחול ענה לו בחומרה: ''תהיה בשקט ותוציא תעודות... *** בפרשת השבוע מצווה הקב"ה את משה לעשות לאהרן בגדי כהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". בגדי הכהונה עשויים היו בהוד והדר שאין כמותו בעולם כולו, הן מבחינת הבד שממנו היו עשויים והן באופן הכנתם. מהו בעצם הבגד, ואיך צריכים אנו להתייחס אליו? בלשון הקודש כל מילה מחושבת בתכלית הדיוק או בעגה היהודית 'עד קוצו של יו"ד'. אם נתבונן מעט במילה "בגד" נשים לב שהיא מורכבת משלוש אותיות צמודות זו לזו בסדר האלף-בית, היוצרות מילה שלמה. לא בכדי הורכבה המילה בגד מצירוף זה, שכן האות הראשונה א' רומזת לקב"ה - 'אלופו של עולם', וכשמתעלמים ממנו - נוצר השורש ב.ג.ד שהוא מלשון בגידה. זאת ועוד, שהבגד גורם לנו 'לבגוד' באישיותו של העומד מולנו ולהתייחס אליו אך ורק לפי מראה עינינו. אם לבוש הוא בגדים מכובדים ביותר מיד נסווג אותו במחשבתנו כאיש נכבד וחשוב אפילו אם הוא ריק מתוכן. לעומת זאת גם אם הוא אדם נכבד בפנימיותו אך לבוש בגדי עני לא נעניק לו תשומת לב ראויה. הרי שהבגד מתעתע בנו לבגוד במציאות האמיתית. 'בגד' בחילוף אותיות א"ת ב"ש יוצר את האותיות 'שקר'... וכיון ש"זה לעומת זה עשה האלוקים" ההיפך של הבגד בלשון הקודש הוא 'מלבוש' שיוצר בחילוף אותיות את המילה 'בשלום'. גם בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה. לכן ציוותה התורה הקדושה לעשות לכהן הגדול "בגדי קודש לכבוד ולתפארת", כיון שבגדים אלו נעשים בקדושה ובטהרה בסדר מיוחד של אריגה ועיצוב על פי סודות עליונים, הרי שלא זו בלבד שהם לא יגרמו למתבונן בהם ראייה שטחית על פי הבגד, אלא אדרבה כל בגד יכפר על חטא מסוים מעוונות הדור, לדוגמה המעיל - על לשון הרע, החושן - על קלקול הדין, וכן הלאה. כששמע מרדכי על גזירת המן נקט בצעד חריף: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר", לעומת זאת כשהגיעה שעתו הגדולה של מרדכי היהודי, זכה להוד וגדולה כשהביאו: "לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", כבוד מושלם ממלך מלכי המלכים. בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמיתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמיתי לנשמתנו. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי (כח ג) (אברהם לוי) יש לך לב? בורא עולם מְצַוֶה את משה לארגן אנשים שיעשו את "בגדי הקודש" עבור הכוהנים, בהתאם לתפריט וכפי התוכנית שקיבל בהר סיני, אלא שבורא עולם מבקש ממשה שאת הבגדים הללו יעשו אך ורק אנשים שיש להם את התואר והמעלה של "חכמי לב". וכאן הבן עומד ותמהה ושכלו לרגע מתמהמה, והדבר בעיניו מאוד תמוה. אמת, אין ספק שיצירת בגדי הכהונה זו מלאכה מורכבת מאוד הדורשת ממוחיות רבה, וברור שצריך שהאנשים העוסקים בה יהיו חכמים ובעלי מקצוע הבקיאים היטב במלאכתם. אך לשם מה צריך שהאנשים הללו יהיו גם "בעלי לב"? מה הלב שלהם קשור לעניין? ננסה רגע להגשים יותר את הדברים, ולהעביר אותם למושגים שלנו: אדם שיש לו סתימה בכיור והוא מחפש אינסטלאטור. האם הוא מחפש אינסטלאטור עם לב אצילי ומיוחד - או שהוא מסתפק באינסטלאטור חכם הבקי במלאכתו ויודע להניס ולהטיס כל סתימה - ולהתמודד עם כל תקלה? בטרם נענה על השאלה נעלה רגע לבמה שאלה נוספת, המטרידה לא פחות: על הפסוק הנ"ל שבראש המאמר, כותב רש"י הקדוש את המילים הבאות: לקדשו - להכניסו בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי (רש"י כ"ח ג'). והשאלה מתפרצת ועולה! הרי בגדי הכהונה היו עשויים מצמר של בעלי חיים החיים ברפת ושזורים מפשתן שגדל באיזה נקיק עלום וצבועים בדם של תולעת משי... אם כן כיצד יתכן שהבגדים הללו יכולים להזרים ולהעביר ולהחדיר קדושה במי שילבש אותם? איך בדיוק עובד הקסם הזה? ברשות הקוראים נעלה לבמה גם את שאלתו המפורסמת של מוישלה "על קדושת הטלית והתפילין", שאלה שבעצם זהה לשאלה שלנו: שהרי איך עושים תפילין? לוקחים עור מהפרה חֶמְדַה ועושים מזה קלף ורצועות, לוקחים את הלְחָיַיִם מהשור ג'וני ועושים מזה בתים לתפילין, מארגנים מהמקצוען "יעקובי" איזה צבע שחור עמיד ויציב, ומכל התערובת הזו יוצרים את התפילין הקדושות והמקדשות. אך מוישלה לא מצליח להבין איך זה עובד! לטענתו גם הנעליים שלו נוצרו מעור של בהמה וגם הן נצבעו בצבע שחור עמיד, אם כן מדוע התפילין קדושות - ונעליו הנעלות לא? אותו דבר הציצית! הרי היא עשויה מצמר של כבש שאכל חסה בשטחים והשתזף בשמש וצעק כל היום ממֶהֶהֶהֶה..... ובעצם גם הסמיכה של מוישלה עשויה מאותו צמר. אם כן מדוע הטלית קדושה - והסמיכה שלו לא? אין ספק שהקושיות הללו יפות ונפלאות - ובפרט קושיותיו של מוישלה, אלא שחכמנו ז"ל כתבו לנו חמישה מילים - ועל פיהם כל הקושיות הללו מתפוררות ומתיישבות ומומתקות. מה הם כתבו? לקדשו - לשם כך יעשו את הבגדים (ספורנו כ"ח ג'). שמעתם?! ביצירת בגדי הכהונה הושקעה מחשבת טהרה וקדושה תמידית, והיה צריך לכוון כל רגע ורגע "שהבגדים יקדשו את מי שילבש אותם". זה פלא שהבגדים קידשו את הכוהנים? זה בעצם גם הסוד והקסם שמסתתרים מאחורי הטלית והתפילין, ולכבוד מוישלה - נרחיב מעט את הדברים בצורה פשוטה ובמילים ברורות: הכול תלוי בהכנה וביצירה של הדבר! בנעליים ובסמיכה של מוישלה הושקעה מחשבה גשמית של ביזנע'ס וכסף ואופנה וגזרה וכו' - וכל היצירה שלהם הייתה בשביל מטרה גשמית, כדי להגן על הרגל ולחמם את הגוף. אם כן מה שייך שתחול עליהם הקדושה? מצד שני... הטלית והתפילין ובגדי הכהונה מתחילת יצירתם נעשו מתוך קדושה וטהרה ולשם מצווה, ומתוך מטרה קדושה ונשגבה - לעבוד באמצעותם את ה', וזה מה שמקדש את העור והצמר והכותנה וגורם להם את המהפך הגדול והמעבר החד "מאביזרים גשמיים" לפריטים מקודשים ומקדשים, אשר באמצעותם מתחברים ומתקשרים עם הבורא בצורה הגבוהה ביותר. כעת התבהרו הדברים והתיישבו ההדורים, וקיבלנו כבר תירוץ מושלם על שתי השאלות הנ"ל: א) מחמת שבבגדי הכהונה היה צריך להשקיע מחשבת קדושה וטהרה תמידית, לכן לא מספיק שהעוסקים במלאכה יהיו "בעלי חכמה" הבקיאים היטב באומנות - אלא צריך גם שיהיו "בעלי לב" טהור וזך היודע לזרוע ולנטוע קדושה וטהרה בתוך הבגדים, כדי שאותם בגדים יְשַׁנוּ את מהותם ויתהפכו מגשמיים לרוחניים. ב) כעת גם מובן כיצד הבגדים הללו מקדשים את הכהן. שהרי הם נעשו בטהרה וקדושה ומתוך מחשבת מצווה ועל פי צו אלוקי, וממילא הם בבחינת ציצית ותפילין. המסר העולה כאן הינו חד וברור: עבודת ה' אינה "חומרי הגלם" והמעשה הפיזי והגשמי, אלא "ההשקעה הרוחנית" והטהרה הפנימית שמכניסים לתוך המעשה. לדוגמא: ה' לא מחפש שנצטט ונדקלם את מילות התפילה, אלא שנשתפך מעומק הלב ונזרים רגש וכיסופים לבורא - דרך המילים שבתפילה. ואם לא כן, הרי שהעיקר חסר מהספר - וכפי שניסחו זאת חכמנו ז"ל במילים "תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה" (נחלת אבות, אבות, ב' י"ג). האמת היא שהדברים מעוגנים בנביא בצורה הרבה יותר תקיפה ונוקבת, ומשום כך עדיף שנצטט את הדברים ככתבם וכלשונם: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? ... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא... קְטֹרֶת - תּוֹעֵבָה הִיא לִי... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם - שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ (ישעיה א' י"א - ט"ז). א-לוקים מודיע שיש אנשים שהוא מוותר על קורבנותיהם, הוא לא מעוניין שהם יעלו אליו לרגל, הוא קורא לקטורת שהם מקטירים "תועבה", הוא שונא את השבתות והחגים שהם עושים, והוא גם מואס בתפילתם. נכון שזה נשמע מזעזע? הרי מדובר במקיימים מצוות מתוקים המקריבים ומקטירים ומתפללים ושומרים שבת ומועדים. אם כן על מה יצא הקצף? הנביא לא משאיר אותנו בממתינה - והוא מגלה לנו את פשר התעלומה: רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ... דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... שִׁפְטוּ יָתוֹם... רִיבוּ אַלְמָנָה... יהודים יקרים, מהמעשים שלכם ניכר שהתוכן שלכם רקוב וקלוקל ואתם כלל לא מעוניינים לעשות את רצון ה' וללכת בדרכיו, ובעצם אתם עובדים את ה' ועושים את המצוות ללא רגש ותוכן - כאדם הפורע "מס" וחוב למלך. ומכיוון שבורא עולם לא מחפש את התפאורה החיצונית שבמצווה - אלא הוא מעוניין שעל ידי המצוות האדם יתקדם בפנימיותו וייטהר ויזכך את מידותיו ותכונותיו ויתקרב אליו יותר, הרי שאם האדם לא פועל בכיוון הזה והוא עושה את המצוות רק בצורה חיצונית - אך ליבו בל עימו באותו זמן, בורא עולם לא שמח באותן מצוות, והוא מודיע שהוא מוותר עליהם. נ.ב. אין זה סותר שאם האדם נמצא בשעת משבר ובמלחמת הישרדות רוחנית והוא דוחק את עצמו ומתאמץ כדי לעבוד את ה', אזי למרות שבאותם רגעים הוא לא מכניס כוונה ותוכן למצוותיו והוא עושה אותם כפריעת חוב בלבד עם חיצוניות ללא פנימיות, למרות זאת מעשיו חשובים ואהובים בשמים - והם אפילו נקראים "מסירות נפש", ויש להם את המעלה הכבירה של "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער", שהרי לצער הנלווה עם המעשה יש מעלה לא פחות מהכוונה - והבורא משלם על כך שכר מושלם. הדברים תקפים בפרט לאותם מתחזקים ומתחילים ומתקרבים ליהדות, אשריהם ואשרי חלקם, ירבו כמותם בישראל. זהו המסר שמעביר לנו הנביא, וזו גם הנקודה שראינו בפרשה: עבודת ה' צריכה להיעשות עם הנוסחה של "חכמי לב". "חכמה" - כדי לבצע את כל פרטי המצווה בצורה הגשמית שהיא דורשת. לעבד עורות ולהכין תפילין, לגזוז צמר ולהכין ציצית וכו'. "לב" - כדי למלאות תוכן ופנימיות במעשה הגשמי, להכניס למעשה כוונה וטהרה, ולחפש את החיבור עם ה'. לצערנו פגשנו בהיסטוריה הרבה "חכמים - בלי לב", וראינו איזה חורבן ושואה הם גרמו לעם ישראל. רוצים מסמכים? מי לא שמע על הברנש יש"ו שהיה חכם ומלומד בתורה ואיש קבלה מובהק, אלא שלא היה לא לב רוחני. יש"ו היה ריק מיראת ה' אמיתית, הוא היה שקוע בכישופים וראיית נשים ושאר טומאות, כפי שמעידה הגמרא (סנהדרין ק"ז ע"ב). ומה היו התוצאות? חורבן... אסון... כפירה... דם ואש ותמרות עשן... שריפת התלמוד... שריפת היהודים על המוקד... מסעות צלב והתעללות האינקוויזיציה וכו' שהנצרות חוללה בעולם, [והרי הנצרות החלה מיש"ו כידוע, וכפי שמופיע בתלמוד באלו המילים: יש"ו הנוצרי כישף והסית והדיח את ישראל... (שם)]. זו גם סיבת ההקפדה על המלמד תלמיד שאינו הגון - שעשוהו כעובד עבודה זרה (חולין קל"ג ע"א, ועיין מהרש"א ח"א שם). משום שאם התלמיד מעוניין רק בחכמה - בחכמת התורה, ולא בלב - בטהרה ובזיכוך המידות, הרי שהוא בבחינת "קוץ", והרב שמשקה אותו בתורה המשולה למים - הרי הוא בעצם משקה ומטפח את אותו קוץ ומחזק אותו, ומגביר ומפטם את כוחות הרשע שבו. [ואין זה סותר את המשפט "המאור שבה מחזירה למוטב", משום שזה נאמר על אדם שמנסים לקרבו - והוא לא משתמש בתורה באופן שיטתי "בתור חכמה חיצונית"]. לכאורה אין מה להוסיף עליהם. אלא שחובתנו לעשות כאן איזה עדכון פצפון, למען השלמת התמונה. חכמנו לימדונו שלא מספיק להשקיע "חכמת לב" וקדושה וטהרה ביצירת בגדי הכהונה, ולכוון שהבגדים יקדשו את הלובש אותם. צריך להשקיע את העוצמה הזו גם בשלבים היותר מוקדמים, עוד בשלבי ההתרמה וארגון חומרי הגלם ואסיפתם מעם ישראל (ספורנו ה' כ"ח). אין ספק שהעדכון הזה מחכים אותנו הרבה, ומגלה לנו נדבך נוסף בעבודת ה'. יהודי יקר! דע לך שעבודת ה' מושלמת איננה מתחילה "בשעת המצווה", אלא עוד הרבה קודם לכן. עוד בזמן ההכנה והטיפול באביזרים "הכאילו" גשמיים (כמו זמן הרכישה של ארבע המינים או קניית התפילין וארגון צורכי השבת וכו'), כבר אז צריך לפתוח במסע קדושה וטהרה והכנה רוחנית - כפי הנוסחה של "חכמת לב" שראינו לאורך כל הדרך, עם הכנה נפשית וטהרת הלב וזיכוך הנפש והמידות. ואם כבר הגענו עד הלום חובתנו להמשיך להלום ולגלות את יופי היהלום שמופיע במדרש, ואלו דבריו הנפלאים: ''מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ! בין גוי בין ישראל, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכול לפי מעשיו של אדם - רוח הקדש שורה עליו'' (ילקו"ש שופטים מ"ב). גם רבי יוסף אירגאס הביא את הדברים הללו בשם "מדרש תנחומא", ואחר כך הוסיף וכתב כך: כי כל המקדש עצמו ומקשט את נפשו עד שתהא משכן לתורה ולחסידות, וודאי שרוח הקודש תהא חופפת ומרחפת עליו (שומר אמונים 'הקדמון', הקדמה ב', הצעה ב'). אכן מצאנו בגמרא שחסידים הראשונים היו שוהים לפני התפילה והמצווה ומכינים את עצמם (ברכות ל"ב ע"ב), וזו בעצם מצווה בפני עצמה שנקראת "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד' י"ב). זה פלא שהם הגיעו לרמות כל כך נשגבות עד כדי כך שנאמר עליהם המשפט המדהים הבא?! ''כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כוח השכל, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'' (שו"ע או"ח צ"ח א'). והיום בדורנו... איך נראית התפילה? למרבה הצער הבושה היגון והעלבון, נתברך דורנו בחזנים "טייסים מקצועיים" שמהירותם יכולה להתחרות עם החללית המתקדמת ביותר. כל תפילה הופכת אצלם "למבצע חילוץ" אשר יש לסיימו בזריזות מבלי להשאיר עקבות, בשיטה המפורסמת של "כבולעו כך פולטו", והם לא מתביישים בכך. לצערי נזדמן לי פעם להתפלל בכזה מניין שהחזן הטיס את התפילה בצורה מזעזעת, ובמקום שיתבייש בכך, לאחר התפילה הוא פנה לחבר שלו עם חיוך של מיליון דולר ושאל אותו את השאלה הבאה - והוא השתמש באלו המילים: איך הייתה ההטסה? והבדיחה הגדולה ביותר היא שכאשר אותם טייסים, סליחה! כאשר אותם חזנים מעוניינים להתבטאות בציבור - כמו בזמן ניגון הקדיש בתפילת ערבית של שבת או בקדיש שאחרי ישתבח בתפילת שחרית, או אז יש זמן לְפָּיֶט ולנגן ולהפגין ביצועים סטריאופוניים מרשימים עם אוקטאבות גבוהות ואיזון דציבלים נדיר, פתאום מתברר שהם יכולים לנגן קדיש וקדושה באיטיות נפלאה ואף לעצור את הנשימה ולסחוב את הניגון דקות ארוכות... אך את שאר התפילה הם בועטים לשער השמים ומטיסים במהירות האור, כאילו שיש מאחוריהם איזה פקח שמאיים עליהם בדו"ח אם לא יסיימו להתפלל מהר. אין ספק שאותם חזנים צִנזרו מתוך תורתם את סימן צ"ח בשולחן ערוך (או"ח הלכות תפילה), וגם על תפילתם אמר הנביא ישעיה את המילים הנ"ל: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. חבל שאותם חזנים טייסים לא מְפַנִים את הבמה לבן אדם אחר היודע לפני מי הוא עומד ומהי עוצמת התפילה, חזן שיודע לייקר את הסגולה הנפלאה שהוזכרה בגמרא "שכל המאריך בתפילתו - אין תפילתו שבה ריקם" (ברכות ל"ב ע"ב), סגולה שגם הוזכרה בראשונים והומלצה "הלכה למעשה" (מאירי שם). הבעיה היא שיש עזי פנים שיודעים את כל זה ואף דיברו איתם על כך בצורה סמויה וגלויה, הסבירו להם שתפילתם המהירה נוגדת את השולחן ערוך (או"ח צ"ח) ומשום כך הם אינם רצויים בתור חזנים, אלא שמחמת עזות שבהם ורצון גדלות וצורך להתבטא בציבור - הם ממשיכים בדרכם הקלוקלת והמסואבת וניגשים לעמוד התפילה ומשמשים כחזן לציבור וממשיכים להתפלל בדהרה - כאילו שהתפילה היא פגע רע שיש לסיימו במהרה. נ.ב. הדברים נכתבו בכוונה בהבלטה והדגשה והרחבה ובלי כפפות מלטפות, כדי להדגיש את דעת התורה בעניין ולשמש לפה לכל החפצים להעיר - אך הם נמנעים מחמת כל מיני סיבות השמורות עימם (לא נעים לי מהחזן / הערתי לו פעם והוא לא שמע לי / הוא יחשוב שאני מחפש להתנשא מעליו וכו')... וכל בית כנסת שיראתו קודמת לחכמתו אמור לבחון את עצמו ולראות כיצד הוא מתמודד עם הנושא הזה.ואם קיים בקרבו הפגע הרע הזה - עליו להוקיע את התופעה ולמחות על כבוד שמים המתבזה, ולהציע לאותו חזן סורר את ההצעה הקוסמת הבאה: בא לך להטיס את התפילה ולקמפרס ולדחוס אותה לרבע מהזמן? אין בעיה חמודי. בבקשה ממך תישאר בבית, ושם תתפלל איך שבא לך. במהירות, עם צנזורים וחיתוכים והבלעת מילים, אתה יכול יום כן להתפלל ויום לא להתפלל, אך כאן בבית הכנסת עליך לכבד את ההלכות המופיעות בשולחן ערוך, ואת הציבור שהנך מייצג. האמת היא שחרגנו מעט והארכנו בעניין התפילה, אך אין ספק שאם הדברים יהיו לתועלת אפילו לאחד, הרי זה שכר כולנו. את המאמר נחתום בשלושה ידיעות מעניינות שיסגרו לנו את כל הקצוות ויעזרו לנו להחדיר היטב את כל הנ"ל. א) הפרשה דנה בעשיית בגדי הקודש ובקידוש הכוהנים והמשכן. אך איזו פרשייה מוזכרת לפני כן? במה פותחת הפרשה? בדרישה של "ויקחו אליך שמן זית זך" - את טיפת השמן הראשונה שבזית, שזהו בעצם השמן המזוקק ביותר. ומדוע כתבה התורה את הידיעה המרעישה הזו לפני בגדי הקודש - לפני היסוד של "חכם לב"? ללמדנו שבעבודת ה' צריך לחזר אחר המזוקק והמושלם ביותר, ולא להסתפק במועט ובבערך. ובאיזו פרשייה חותמת הפרשה את דבריה? באזהרה לא להקטיר לה' "קטורת זרה". ומה זו קטורת זרה? קטורת מושלמת עם תו תקן, אלא שיש בה שינוי מועט. ומדוע זה נכתב אחרי פרשיית בגדי הקודש וקידוש הכהן? כדי להזכיר לנו שוב פעם שעל האדם היהודי להידבק בקדושה ולבצע את היסוד של "חכם לב" בשלמות, מבלי להחסיר או לשנות מהמצווה. אחרת, עבודת ה' שלו עלולה להפוך "לעבודה זרה - הזרה לה' ", שהרי היא חרגה מהתקן שה' קבע. ובאמת מדוע? למה עלינו לחפש בעבודת ה' את השלמות? התשובה על כך טמונה בידיעה הבאה: ב) הפרשה פותחת במילה "ואתה" ומסיימת במילה "להשם", להודיע לאדם ששתי הקצוות הללו הם התכלית שלו, וזו הגדרתו המדויקת של האדם היהודי. יהודי יקר! הבורא בחר בך לבן (בני בכורי ישראל...) אך מצד שני אתה גם עבדו הנאמן (כי לי בני ישראל עבדים...), ומרגע לידתך ועד יומך האחרון רובצת עליך המסגרת של "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות ג' א'), תחרוט זאת על לוח ליבך ותחזר אחר עבודת ה' מושלמת - שהרי זו תכליתך, ועל כך תתוגמל בעולם שכולו טוב. ג) ואל יאמר אדם איזה מסכן אני... אני חנוק במסגרת תורנית ואיני יכול להיות פרפר חופשי ומאושר השותה צוף ועושה מה שבא לו. חלילה לחשוב כך! אדרבה, על האדם לזכור את דברי האבן עזרא שכתב על בגדי הכהונה את המילים הבאות: לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת - שיתפארו בהם, כי אין אחד בישראל שילבש כאלה (אבן עזרא כ"ח ב'). יהודי יקר, יהודי חביב, אתה נסיך! הכיפה שעליך זה הכתר, הציצית זה בגד המלכות, התפילין זה תכשיט יקר, העיניים שלך השמורות מפני טומאה ותועבה הם שתי מרגליות יקרות וטהורות, הלב הזך שלך הוא מזבח מקודש - אשר באמצעותו הנך עוקד את תאוותיך ומשפר את מידותיך, המוח שבך הוא ארון הקודש - בתוכו הנך אוגר את התורה שאתה לומד... כל כולך משועבד לבורא והבורא מתפאר בך בכל העולמות, כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מ"ט ב'). פירוש: זה שהאדם עבד לה', זה בעצם מה שמייחד אותו מכל הנבראים ומקנה לו את המעלה והחיבה יתירה אצל הבורא, ועל כך הוא גם יתוגמל לנצח נצחים. היש תענוג וכבוד גדול מזה? מי שמביט על היהדות ברמה הגבוהה הזו, מבין היטב את "הזכות" להיות עבד ה'. לא כך? ''אשר מלאתיו רוח חכמה'' (כח ג) (סיפור לשבת) ביתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל היה בית ועד לחכמים. תמיד שהו בו תלמידי חכמים וגדולי תורה רבים שבאו לדון עמו בלמוד התורה בסוגיות שונות, ולפלפל בדבר הלכה. האחד מדיוני תורה אלו, ישב שם גם בחור שהתערב אף הוא בפלפולי התורה אשר נדונו בריתחא דאורייתא על ידי גדולי התורה, ובתוך דבריו אמר חידוש הכתוב במפורש בש''ך בחלק ''יורה דעה'' שבשלחן ערוך. לפתע, התרומם רבי איסר זלמן ממקומו באחת, והחל להרעיף דברי שבח רבים על ראש הבחור, בציינו בפני כל הרבנים בהתפעלות רבה. ''החידוש ששמענו זה עתה, הינו מיוחד במינו''... אמנם הבחור עצמו לא הרגיש בנוח מהשבחים המרבים שהרעיפו עליו, משום שידע היטב כי מדובר בחידוש המופיע במפורש בפרוש הש''ך. הוא ביקש לקטע את רבי איסר זלמן משטף דבורו ולומר שהחידוש – אינו שלו, אבל אותו גאון וצדיק לא הניח לו והמשיך לשבחו עוד ועוד. לאחר שעזבו גדולי התורה את הבית, פנה רבי איסר זלמן לאותו בחור, וזיק של פקחות בעיניו, כשהוא מטעים באוזניו: אכן, ידעתי בני שהש''ך אומר את הדברים במפורש, אך כיון שהרי בחור מבוגר אתה, והנך זקוק לישועת ה' במציאת שידוך, רציתי לסייע לך למצוא את זוגך המתאים, ולכן ניצלתי את ההזדמנות שגדולי תורה רבים נמצאים בביתי – ושבחתיך בפניהם, ומעתה יצא שמך כתלמיד חכם... כשספרו זאת לגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ''ל, הוא התפעל מן הפקחות, אך עוד יותר מן הצדקות שבמעשה, בציינו כי רבי איסר זלמן בעצם הסכים לביש את עצמו בשבחו את הבחור, למרות שבכך יחשבו הנוכחים שאינו יודע את החידוש המפורש בש''ך "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד.." (כח ד) מסופר על אחד שהגיע אל הרב וביקש: "רצוני להיות כהן''. הרב ניסה להסביר לו... אך בטרם הספיק להוציא מילה כבר הונחה על שולחנו חבילת שטרות מכובדת... הרב לא הראה שביעות רצון והלה המשיך למלא את השולחן בשטרות... הרב הסביר לו שזה בלתי אפשרי "לקנות כהונה", אך הוא התעקש והעלה את הסכום ואף שילש אותו... אך הרב עמד בסירובו.... בחרון אף עזב את ביתו של הרב ושם פעמיו אל הקהילה הרפורמית. לאחר משא ומתן מייגע גם שם לא הסכימו להפוך את המסכן לכהן. בצר לו פנה אל האחראי מטעם הקהילה הקונסרבטיבית. שם הוא התקבל בחמימות ומשאחד מהם זיהה את ה"פוטניצאל" האמירו במחיר. ומיודענו שנפשו חשקה להיות כהן, הסכים וכתב המחאה לפקודת הקהילה בסכום של 7 אפסים.... נקבע הטקס לשבוע שאחרי, וברוב פאר והדר הוכתר מיודענו לכהן באופן רשמי ואף קיבל תעודה המעידה על כך.... לאחר הטקס פנה האיש ללכת לדרכו כשהוא שמח וטוב לב. לפתע רץ אחריו ראש הקהילה וביקש לדעת: "סלח לי שאני מתערב אבל מסקרן אותי לדעת מה נחוץ לך כל כך להיות כהן? ועוד ששילמת עבור זה סכום לא מבוטל ''? השיב ה"כהן הטרי" בפשטות: "מה הפירוש למה'' ? אבא שלי היה כהן, גם סבא שלי היה כהן... למה שאני לא יהיה גם כהן... ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט (כח,ד) (הרב זליג ברנשטיין) בגמרא מסכת זבחים (דף פ"ח עמוד ב') מובא שהאבנט מכפר על הרהור הלב. חסיד אחד הגיע פעם אל רבו המגיד הקדוש ממזריטש וקבל בפני הרבי על שאינו מצליח לטהר את מוחו וליבו מהרהורים רעים וממחשבות זרות. ציוה עליו המגיד שיסע אל הצדיק רבי זאב מז'יטומיר שבאותם ימים החזיק בית מזיגה בכפר קטן. עשה החסיד כאשר ציוה עליו רבו ויצא לדרכו כעבור טלטולים לא מעטים הגיע באישון ליל אל הכפר ופנה אל בית המזיגה בשעה מאוחרת זו היה בית המזיגה כבר סגור. דפק החסיד על הדלת אולם איש לא נענה. דפק האיש ביתר חוזק ואף הרים את קולו בצעקות אלא שמאום לא הועיל בלית ברירה נותר האיש מחוץ לבית המזיגה כל אותו הלילה. למחרת בבוקר נפתחה הדלת והאורח הוכנס אל הבית פנימה שם ניתן לו חדר קטן בו יוכל ללון. שהה החסיד כמה ימים בבית המזיגה אלא שלא הבחין בשום דבר מיוחד בהנהגותיו של ר' זאב. חשש התגנב ללבו שמא בא לכאן בחינם... מאחר שכך, החליט החסיד שהגיע הזמן לשוב אל ביתו, אולם קודם שעזב ניגש אל ר' זאב ושאל: רבינו המגיד שלח אותי לכאן ואינני יודע מדוע... אני אגיד לך מדוע שלח אותך נענה ר' זאב רבינו המגיד ביקש ללמד אותך שהאדם הוא בעל הבית ולמי שאיננו רוצה הוא לא נותן להיכנס ...! ולא יזח החשן מעל האפוד (כח,כח) (מר רפאל ירקוני) בגמרא מסכת יומא (דף ע"ב עמוד א') אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד לוקה שנאמר "ולא יזח." טעם נפלא לאיסור זה אמר הצדיק רבי ישראל "בעל שם טוב", שכן החושן היה מונח על ליבו של הכהן הגדול, וכמו שנאמר: "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד." והנה האפוד בכתיב חסר "אפד" הוא בגימטריה "פה''. ומשום כך צריך שהחושן לא יזח מעל האפוד, לרמז לנו על חובתו של האדם שפיו וליבו יהיו שווים, וכמו שאמרו בגמרא מסכת פסחים (דף קי"ג עמוד ב) שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, והראשון שבהם הוא: המדבר אחד בפה ואחד בלב! מכיוון שכך אמר הבעל שם טוב צריך שתהיה התאמה מלאה בין הלב ובין הפה ועל כן המזיח את החושן מעל האפוד לוקה! ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט ... לפני ה' תמיד ונתת ... את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' (כח, כט-ל) (אהרון דויטש) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על ליבו בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד ונתת אל החשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפניה יש להבין שאל הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"אור שמח" ו"משך חכמה" מדוע בחושן נאמר: "לפני ה' תמיד" ואילו באורים ותומים נאמר רק: "והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'", ולא נאמר: "תמיד"? אלא אמר רבי מאיר שמחה בגמרא מסכת יומא (דף כ"א עמוד ב') דרשו חז"ל על הכתוב בחגי (פרק א' פסוק ח'): "וארצה בו ואכבד" ואילו אנו קוראים את הפסוק: "וארצה בו ואכבדה", מפני מה נכתב הפסוק חסר את אות "ה"? אלא הדבר מרמז לחמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא נמצאו שני, ואלו הן: א. ארון, כפורת וכרובים. ב. אש. ג. שכינה. ד. רוח הקודש. ה. אורים ותומים. משום כך אמר רבי מאיר שמחה באורים ותומים נאמר רק: "והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'", ולא נאמר: "תמיד" משום שבבית שני לא היו אורים ותומים ואם כן אין זה "תמיד". וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'... (כח,ל) (הרב צ. מנדלסון) אהרן נבחר והיה לכהן הגדול הראשון. משום כך זכה לשאת על לבו את האורים והתומים בגד מיוחד לכהנים גדולים שבו היו משובצות אבנים טובות עליהם חרוטות שמות כל השבטים. סה"כ היו כל אותיות הא'-ב'. כל אבן התאימה לשבטה. (לדוגמא: שבט בנימין זכה לאבן יְפֶה, ובדרש חכמים: יֶש-פֶה ושותק. ידע בנימין על מכירת יוסף, אך שתק ולא ספר ליעקב ולא הסגיר את אחיו.) בתוך קפלי הבגד היה מונח שם הקודש המפורש, וכאשר שאלו בה' היו אותיות מאירות, והכהן הגדול בקדושתו ומעלתו צרף את האותיות לתשובה (ראה בספר שופטים פרק א' ושמואל א' פרק כ"ב). מדוע זכה דווקא אהרן בתפקיד כה נכבד, שהוא השני בחשיבותו בעם ישראל ? כאשר משה יורד למצרים לקבל לידיו את הנהגת העם ולהוביל את תהליך הגאולה, הוא חושש שמא אחיו אהרן יפגע, והוא מבקש מהקב"ה: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג) הכוונה לאהרן (שהרי הוא היה מנהיג העם לאחר פטירת עמרם אביהם). והקב"ה "מרגיע" את משה באומרו: "... וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד).) הקב"ה מעיד עליו כי שמחתו בגדולת אחיו תהא אמיתית, כנה ופנימית, ולא תרע עינו בגדולתו גם אם בא הדבר על חשבונו. " אמר רשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כח, ל) 'ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן'" (מדרש תנחומא שמות סימן כז). רק לב טהור ונקי יכול להביא את דבר ה' לעם ה'. ופעמוני זהב בתוכם סביב (כח,לג) הפעמון שבבגדי הכהונה אמר רבי יוסף חיים, בעל "בן איש חי" מרמז לנו על בעלי לשון הרע שמקשקשים בפיהם תמיד כפעמון.. הפעמון היה עשוי זהב כדי ללמד אותנו שערכו של אדם המספר לשון הרע הולך ופוחת בעיני מכריו וידידיו, עד שחינו סר מהם. דבר זה אמר ה"בן איש חי" מרומז במילה "זהב", שערכה המספרי הולך ופוחת, "ז" שבע, "ה" חמש, ולבסוף האות "ב", שערכה שתיים בלבד. ונשמע קולו בבאו אל הקודש (כח לה) (אשל חיים פרשת תצווה) הכתוב אומר על הפעמונים שנקבעו בשולי מעיל האפוד: ''ונשמע קולו בבאו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות'', מכאן ישנו רמז לדברי חז''ל על העונה אמן בכל כוחו, שפותחים לו שערי גן עדן וקורעים לו גזר דינו. וזהו שאמר הכתוב ''ונשמע קולו בבאו אל הקודש'' – אם משמיע האדם קולו בבית הכנסת בעניית אמן, אזי ''ובצאתו לא ימות'' – זכות מצווה זו תגן עליו בצאתו מן העולם, שיזכה לחיים נצחיים בעולם הבא ולא ירד חלילה לבאר שחת.) לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם (כט, א) אהרן ובניו נצטוו לסמוך ידיהם על ראש הפר ועל ראשי שני האילים, ומצינו הבדל בלשון הפסוקים לגבי הפר והאילים הללו. על הפר נאמר "וסמך אהרן ובניו את ידיהם", 'סמך' – בלשון יחיד. על האיל הראשון נאמר: "וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל", סמכו – בלשון רבים .על האיל השני נאמר: "וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל", שוב, כמו לגבי הפר – "סמך" בלשון יחיד. ה"דבש השדה" באר את פשר ההבדלים כך:בשעת הוידוי בבית המקדש, היו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", ומדוע, כשאדם מתודה – יש לתת לו רווח, כדי שלא ישמעו האחרים ויוכל לדבר בשלוה עם הקב"ה. הקרבן הראשון כאן היה קרבן חטאת, ככתוב (שם יד): "ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו תשרף באש מחוץ למחנה חטאת הוא". ומשום שקרבן חטאת הוא, יש עמו וידוי, לכן "וסמך" – בלשון יחיד, כל אחד בנפרד. האיל הראשון היה קרבן עולה, ככתוב (יח): "והקטרת את כל האיל המזבחה עלה הוא לה' ריח ניחוח". אין כאן וידוי, ולכן יכולים אהרן ובניו לסמך יחד, ונאמר בלשון רבים – "וסמכו" האיל השני היה לשם שלמים, לכבוד עלייתם לגדולה, ככתוב (שם כט): "למשחה בהם ולמלא בם את ידם". רש"י מבאר: "למשחה – להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה כמו (במדבר יח) 'לך נתתים למשחה', (תהלים קה) 'אל תגעו במשיחי'" אמנם לא הייתה עליהם חובה להתוודות, אך כיון שהעולה לגדלה מכפרים לו על כל עוונותיו, והם עלו לגדולה – התוודו עם קרבן זה. על כן נאמר גם כאן "וסמך" בלשון יחיד, כי וידוי צריך להיעשות בנפרד ולקחת את דמו וזרקת על המזבח סביב (כט,טז) (הרב זליג ברנשטיין) בכל הקורבנות נותנים את הדם ואת החלב על גבי המזבח. טעם נפלא לכך אמר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" על פי משל: סוחר אחד הלך מביתו אל בית המדרש ולמד שם בהתמדה. באותה עת הגיע אל ביתו קונה ובקש לקנות סחורה בממון רב ובשל כך חיפש את בעל הבית. בעלת הבית סיפרה לקונה כי בעלה לומד כעת וכי ישוב אל ביתו רק בעוד כמה שעות. הקונה לא חפץ להמתין ופנה אל סוחר מתחרה ושם קנה את כל מבוקשו. כאשר שב האיש אל ביתו ושמע את אשר קרה הצטער צער רב והורה לאשתו כי אם ישוב הדבר ויישנה, תשלח מיד לקרוא לו מבית המדרש כדי שימהר לשוב אל ביתו, שהרי כרוך בכך הפסד רב. כעבור זמן הגיע אדם אחד אל בית הסוחר כדי לגבות ממנו חוב גדול שהסוחר חייב לו. זכרה האישה את אשר ציווה עליה בעלה לכן שלחה מיד שליח שיקרא לבעלה לשוב מבית המדרש. הסוחר רץ כחץ מקשת ועד מהרה הגיע שהוא נושם ומתנשף ממאמץ. מה רבה הייתה אכזבתו כאשר גילה במה המדובר... אוי לי ואבוי לי נאנח הסוחר מרה אשתי החליפה ובלבלה את היוצרות! כאשר מאן דהוא ביקש לקנות סחורה לא קראה לי והפסדתי את הכול, ואילו כאשר הנושא בא לגבות את חובו מיהרה והזעיקה אותי לרוץ אל הבית... כן הוא גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" ישנם שני סוגי מצוות: עשה ולא תעשה .לשם קיום מצוות אלה על אדם להשתמש בשני כוחות שיש בו: כדי לקיים מצוות עשה יש להשתמש במידת הזריזות ולמהר לעשותה, ואילו למצוות לא תעשה יש להשתמש דווקא במידת העצלות... והנה, האדם החוטא מחליף את הדברים ומבלבל את היוצרות, כאשר מדובר במצוות עשה הוא מתעצל מלקיים ומתנהל בעצלתיים... ואילו לעבירה, רחמנא ליצלן, הוא זריז מאין כמוהו. הקרבן סיים ה"בן איש חי" בא לכפר על עוונות אלה, משום כך ציווה הקדוש ברוך הוא לתת על המזבח את הדם שהוא כח החיים והוא המעורר את מידת הזריזות ולעומתו את החלב המסמל את העצלות והקרירות. בסיבתם של שני כוחות אלא נגרם החטא, משום כך המבקש להתכפר נותן את שני הסימנים הללו על גבי המזבח. ואכלו אתם אשר כפר בהם (כט,לג) (מר אבישי יוחננוף) הרמ"א פוסק להלכה (אורח חיים סימן נ"ג סעיף כ"ב) שאין לאדם להתפלל כשליח ציבור בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלימות אין עונין אמן אחר ברכותיו. וכתב על כך המגן אברהם שם שאין להתקוטט בעבור שום מצווה. וראיה לכך ממה שמצינו בגמרא מסכת יומא (דף ל"ט עמוד א') שבמשך כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק ככהן גדול נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שקיבל מן הלחם כזית היה אוכלו ושבע, ויש שהיה אוכלו ומותיר .אולם לאחר תקופה זו, משפסקה כהונתו של שמעון הצדיק, נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ולא היה משביע, וכל כהן היה מקבל חלק בגודל פול שאין בו שיעור אכילה. ומאחר שראו שאין הלחם משביע היו הצנועין שבכהנים מושכים את ידיהן ממנו ולא אוכלים ומניחים את חלקם לאחרים, ואילו הגרגרנין שבהן היו חוטפים את חלקם ואוכלין ודייק המגן אברהם מדברי הגמרא מפני מה היו הצנועין שבכהנים מושכין את ידיהן מן הלחם ולא אוכלים, והרי אכילת הלחם היא מצווה וכמו שנאמר כאן: "ואכלו אתם אשר כפר בהם"? מוכח מכאן שאין להתקוטט בעבור שום מצווה! את הכבש האחד (כט,לט) (הרב ראובן שמעוני) מעשה היה ביהודי פשוט, אשר לא ידע את פרוש מלות התפלה, אולם עובדה זו לא מנעה ממנו להתפלל בקול גדול, וכשהגיע בפרשת התמיד למלים "את הכבש האחד", שאג בקול ובעיניים עצומות "א- ח-ד!"... משל היה עומד בקריאת שמע במלים "ה' א-לקינו ה' אחד". ספור זה שמע רבי שרגא פייבל מנדלוביץ מפי אחד מתלמידי ישיבתו, אשר הוסיף ודבר בלגלוג על יהודים פשוטים מעין אלו, 'עמך', אשר אינם יודעים בתפילה אפילו את פרוש המלים, אולם למרות זאת הם מנסים להתפלל בהתלהבות. הנימה שבה דבר התלמיד לא מצאה חן בעיני רבו, והוא העיר לו: ''הלגלוג שלך אינו במקומו... הלגלוג מעיד שהחושים הרוחניים שלך אינם מפתחים די צרכם...". תהה התלמיד: "על מה ולמה ? ורבי שרגא פייבל המשיך: "יהודי אמיתי, בעל הרגשה עדינה, צריך היה לשנות אצלו את היחס כלפי המלים 'את הכבש האחד' מכאן ואילך... הוא צריך היה לחשוב בעקבות המעשה הזה – הנה, גם פה, במלים הללו, קבל איש יהודי על מלכות שמים על עצמו...". מעשה זה, המובא בספר "מרביצי תורה מעולם החסידות" מוכיח עד כמה דייק עם תלמידיו על כל דבר היוצא מפיהם, ועוד מסופר שם כי בחור אחר השמיע חידושי תורה ובעניין מסוים התבטא כי "הט"ז אינו צודק בדבריו" .באותו רגע שסע רבי שרגא פייבל את דבריו וקרא בקול, כשהתרגשות נמסכת בו: "דבורים כאלו הם בגדר נבול פה!". בהזדמנות אחרת שמע תלמיד ששר "בלבבי משכן אבנה", עצר אותו רבי שרגא פייבל ושאל: "כלום כבר הגעת למידה זו?" שאלתו הנוקבת ירדה תהומות. התלמיד קבל את הדברים, ובמשך עשרות שנים לא היה מסוגל להעלות את השיר על דל שפתיו! ועשית מזבח מקטר קטורת וכו' וציפית אותו זהב את גגו (ל,א( הנה היו שני מזבחות; האחד, שמקריבים עליו הקרבנות. והשני, "מזבח הזהב", ואין עליו אלא הקטרת "הקטורת". והנה רואים שבו היה הדגשה מיוחדת בציפויו בזהב שנאמר: "וצפית אותו זהב טהור את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו", ומדוע? אכן כידוע "הקטורת" הייתה מעשרת עושר (יומא כו). והנה תכלית הכסף והממון אינו אלא לעבודת ה', שאילו לעולם הזה נאמר (קהלת ה, יב) "עושר שמור לבעליו לרעתו". אכן כאשר הממון והכסף מנוצלים לדברים רוחניים על זה נאמר (קהלת ז, יב) "כי בצל החכמה בצל הכסף" שאמרו על זה חז"ל (פסחים נג:) "שהנותן מכספו לתורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה בכבוד", וזה עניין שרבי היה מכבד עשירים. ולכן כאן במזבח של הקטורת הרומז ל"עשירות" נאמר (שמות ל, ו): "ונתת אותו וגו' לפני הכפורת וגו' אשר אועד לך שמה" - כלומר תקרב את המזבח אל הקודש קרוב קרוב, כי תכלית העושר - לקדושה צריך. איפה שוכן האלוקים? "הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס'' - אמרה חסידית השאלה היא, היכן המקום שאליו יכול האדם להכניס את הא-לוקים. יש שעונים שהא-לוקים שוכן בתוך כל אדם. האחרים אומרים שהא-לוקים שוכן בקרב העם. האם זאת סתם התפלספות, או שהמושגים השונים האלה של תפיסת הא-לוקים – וכיצד למצוא אותו – יוצרים שוני מעשי בדרך שבה מנהלים בני האדם את חייהם? האם אדם שמאמין שהא-לוקים שוכן בתוך כל יחיד, שונה במעשיו מאדם שמאמין שהאלוקים שוכן בקרב העם? בין אם המקום שבו שוכן הא-לוקים נמצא 'בתוכנו' או 'בקרבנו', אחד מההיבטים המשותפים לשניהם יהיה הצורך להפוך את ה'מקום' הזה למתאים ככל האפשר. כל אמונה תניח דגש על השאיפה לטהר, לקדש ולהפוך למושלם את המקום המיועד לשכינת הא-לוקים. לכן, המניע העיקרי של מי שמאמין באמת שהא-לוקים שוכן בתוך האדם, יהיה התקדשות ושאיפה לשלמות עצמית. מטרת החיים של אדם כזה היא להיות הכי רוחני שאפשר, כדי שהא-לוקים ישכון בתוכו. האחריות שלו ביסודה, היא רק על עצמו; מה שהוא עושה למען אחרים הוא רק משום שזה מה שהוא חש שאדם רוחני נדרש לעשות. לעומת זאת, מי שמאמין שהא-לוקים שוכן בקרב העם, יגדיר את מטרתו כהפיכת כלל בני האדם, למתאימים ככל האפשר למערכת יחסים כזאת. לשתי ההשקפות יש מטרה משותפת: "להפוך את מקום שכינת הא-ל למושלם". השוני, בכל אופן, הוא שהמניע הראשון מפנה את מיקודו כלפי פנים, בעוד שהשני מופנה כלפי חוץ – אל האחרים. *** "יש דלת אחת מול כולנו. לכל אדם מפתח משלו. ואלמלא יסובב כל אחד את המפתח שלו בחור המנעול, הדלת לעולם לא תיפתח". כל אחד ואחד צריך "להכניס את הא-לוקים" – אחרת אף אחד לא יוכל לעשות זאת! המחשבה על הצורך לשנות את כל החברה על מנת להכניס את הא-לוקים היא משימה מרתיעה. הצורך לשנות רק את עצמנו הוא משימה קלה יותר. *** פרשת השבוע הזה מסבירה את דעת היהדות בסוגיה הזאת. "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שמות כ"ט, מ"ה). בדומה לכך, התורה גם אומרת, "ועשו לי [בני ישראל] משכן, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). קיים פוטנציאל שהא-ל ישכון בתוכנו, אבל זה רק בתנאי שנבנה לו קודם מקדש ציבורי. כדי שישכון הא-לוקים בתוכנו אנחנו צריכים לבנות, בשם העם כולו, מקום מתאים לשכינת הא-לוקים. לכן מייחסת היהדות חשיבות רבה כל כך לאחריות ציבורית נרחבת. אם האלוקים שוכן "בתוכנו", כל אדם שמפתח עם הא-לוקים מערכת יחסים אישית וקרובה, סוחף אתו ממילא גם את יתר הציבור! *** לרוע המזל, יהודים רבים בדורנו מחזיקים בדרך של "א-לוקים בתוך האדם". זה מנוגד לאידיאל היהודי – שאומץ על גם ידי העולם המערבי. אמריקה, במיוחד, יוסדה על הרעיון של אחריות ציבורית - כדי להיות אדם טוב, צריך לקחת אחריות ולשפר את הרווחה הכללית. הפילוסופיה של "הא-לוקים בתוכי" מתירה (ואפילו מקדמת) את החיפוש אחר משמעות בחיים בלי אחרים. השכינה אכן שורה בלבו של כל אחד מאתנו, אבל לא במנותק מן החברה. אף אדם לא יכול למצוא באמת חיים של משמעות, בתוך ריק של חברה חסרת משמעות כזאת. במלים אחרות, אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו. בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה בא-לוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת הא-לוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים. כשימצאו האחרים את מקומם, נמצא גם אנחנו. היום, יש הלך-רוח רווח מאוד של "אני בסדר, אתה בסדר", או "אני לא אפריע לך, אם אתה לא תפריע לי". פילוסופיה כזאת טובה רק אם אתם מעוניינים להתדרדר יחד עם כל האנשים שסביבכם. אם החברה ירודה, יהיה לנו קשה מאוד להתעלות. כמו שאומרים "אם לא תהיה 'שומר אחיך', הוא ירדה בך!" ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת (לב,לב( (הרב חנן ליבוביץ) אמרו חז"ל שקללת צדיק אפילו על תנאי היא מתקיימת ולמדו זאת ממשה רבנו ע"ה שאמר לפני הקב"ה לסלוח לבנ"י לאחר חטא העגל "... ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת." ושאל הגאון מוילנא, מדוע הדבר בא לידי ביטוי בפרשת תצווה שם לא מופיע שמו של משה רבנו? והשיב שהמילה "ספרך" יכולה להיקרא "ספר כ' ", ופרשת תצווה היא הפרשה ה- 20 מתחילת התורה. ידוע גם שפרשת תצווה נופלת לרוב בשבוע שחל בו יום פטירתו של משה רבנו, ז' אדר. "זכור את עשה לך עמלק...לא תשכח" הציווי של מחיית עמלק פותח ב"זכור" ומסיים ב"לא-תשכח". באף מצווה בתורה לא מופיע הביטוי: "לא תשכח". מדוע דווקא במצווה זו הדגישה התורה מעבר לזכירה גם את האי שכחה בנוסף מדוע מבקשת התורה למחות את זכר עמלק ולא למחות את עמלק בעצמו התשובה לזה עמלק הוא סמל לצינון ההתלהבות בקיום המצוות. רש"י מתאר על פי המדרש: שקירר את האמבטיה בזמן שכל האומות פחדו להתעסק עימנו - כאמבטיה רותחת. הוא בא ונכנס למרות שנכווה - הוא קירר את האמבטיה... את הקרירות הזו השוכנת בכל אחד מאיתנו המהווה "זכר" מהעמלק ההוא... מבקשת התורה לשרש ולעקור מחיינו... מסופר על רבי דוד מלעלוב שהלך בלוית תלמידיו ועברו על גשר מעל הנהר הקפוא. והנה הבחינו בנער אחד שמצייר על הנהר דמות של שרץ המסמל עבודה זרה. עמד הרבי והביט בפליאה בעלם הרך. אחד מהתלמידים אזר אומץ ושאל: "מה מפליא את הרב בשרץ של עבודה זרה?!" ענה הרב: "מוסר גדול אני לומד, הבט! כשהמים זורמים בנהר אפילו הצייר הטוב ביותר לא יצליח לצייר עליהם מאומה, אך נכנסה הקרירות והקפיאה את המים אפילו נער חסר ניסיון בציור - יכול לצייר עליהם עבודה זרה... ראה מה כוח ההרס של הקרירות''. זהו זכר עמלק שיש לשרש מתוכנו... לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי וכו', ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו ( אסתר .ד(יז -טז) ויעבור מרדכי –" כתוב בגמ' מגילה, אמר רב ש"העביר" יו''ט הראשון של פסח בתענית. וקשה, לא וכי לא היה יכול מרדכי לתקן תענית ביום חול, כדי שלא יצטרך להתענות דווקא ביום טוב ? אלא הסביר זאת הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע על פי מה שמסופר על הרה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זי"ע שטרם שנתפרסם היה עני גדול ועסק במלמדות אצל כפרי אחד, פעם חלה הכפרי מאוד ואמרו לו שייתן צדקה לעשרה עניים שיתענו יום שלם ויבקשו רחמים עליו, מובן שהראשון מהעשרה היה ר' יצחק הוא לא התענה כלל כמו התשעה האחרים, אלא קנה בשר ודגים ומטעמים וסעד עם בני ביתו והטיבו לבם יחד, הכפרי הבריא, וכשנודע לו איך שר' יצחק התענה חרה לו מאוד, ' נתן לו הכסף על מנת שיתענה? לאחר זמן מה ו' איך מלאו לבו לעבור על דברי משלחו., השיבו ר' יצחק כי בתחילה חשבתי לעשות כדבריך, אבל חשבתי בלבי איזו פעולה תהיה מתעניתי, הלא בשמים רגילים למדי בתעניות , לכן התבוננתי שיותר טוב לעשות בממונך סעודה יפה לי ולמשפחתי, שבזה תתקיים התעוררות בשמים וישאלו מה יום מיומיים, היכן לקח העני המרוד הזה סעודה שלמה כזו לו ולמשפחתו, ויימצא הדבר כי אתה החיית אותנו בכספך, ובזכות זו תזכה לרפואה . ועל פי זה אפשר לומר שזו הייתה מחשבת מרדכי, שחשב לעצמו, כי אם יתקן תענית ביום חול , כבר רגילים בשמים שישראל מתענים על כל צרה שלא תבוא, אבל תענית בפסח לא אירעה עדיין, כי ביום טוב הכול שמחים וסועדים לבן, ומזה תתעורר בשמים התמיהה מה קרה? וייודע למעלה כי עת צרה ליעקב, ואז ממנה ייוושע. חיוך לכבוד פורים א, פעם אחת שאל כומר אחד את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל: אתם היהודים אסורה לכם הנקימה והנטירה, ולמה עד היום אתם מתנקמים בהמן שהיה לפני יותר מאלפיים שנה? ענה לו הרב: חס ושלום, אין בזה משום נקימה ונטירה, אלא זוהי "תזכורת" ל"המנים" של כל דור ודור, להזכיר להם את סופו של המן רבם הראשון... ב, ראו פעם אחת עם הארץ כשהוא יושב ומגרד בסכין כל שם "המן" הכתוב במגילת אסתר המודפסת בסוף החומש. גערו בו: איך אתה מקלקל את המגילה? תמה עם הארץ: הרי כתוב במפורש בתורה "מחה תמחה את זכר עמלק", אם כן צריך למחוק את שם המן מן הספר! אמרו לו: טוב, מילא שמו של המן ראוי למחוק אותו, אולם בזה אתה מגרד ועוקר גם את המילים הקדושות שמעבר לדף מול תיבת המן?! אמר להם אותו עם הארץ: הרי אמרו חז"ל 'אוי לרשע ואוי לשכנו...' ג, עם הארץ אחד שאל את חברו: משה רבנו כידוע נולד ביום ז' באדר, אם כן יוצא שיום הברית מילה שלו חל בי"ד באדר שהוא פורים, והשאלה היא במה התחילו אז, אם במגילה או בברית? חברו ה"גאון" עיין, יגע ומצא, ענה ואמר לו: העיר גושן מסתמא היא מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון, ואם כן אין מקום כלל לשאלתך, כי שם קורים את המגילה ביום ט"ו ולא ביום י"ד... ד, נדבן אחד שאשתו קמצנית, הזמין פעם אחת קבוצת עניים לסעודת פורים. ראו שהאישה מגישה לבני הבית רבע עוף לכל אחד, ואילו להם העניים – רבע עוף לארבעה אנשים. מיד קם אחד מהם וקרא: רבותי, קומו ונתפלל מנחה! אמר לו בעל הבית: מה אתה ממהר, הלוא טרם אכלנו והשעה היא רק רבע לאחת?! השיב לו העני בחיוך: אצלך בצלחת רבע לאחד אבל אצלנו רבע לארבע... ה, איש אחד הזמין לביתו אורח עני לסעודת פורים. הגישו לשולחן קערה גדולה מלאה כיסנים טעימים מאוד, וריחם נודף למרחוק. נטל האורח כיסן אחד ואמר: זה כנגד יחידו של עולם! נטל עוד שניים ואמר: אלה כנגד משה ואהרון. נטל עוד שלושה ואמר: אלו כנגד שלושת האבות, ועוד ארבעה – כנגד ארבע האמהות, ועוד שנים עשר כנגד י"ב שבטים... אמר בעל הבית לאשתו, סלקי מיד את הקערה מכאן, בטרם ייקח כנגד ששים רבוא בישראל...

אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ה

אל תחשוש לבקש עצה מאחרים "מכל מלמדי השכלתי" . בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי''ע אומרים, שפירש בדרך צחות: שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור... אלא היה "ודובר שלום" - היה אומר "שלום" "לכל זרעו –" היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!... הבגד איננו רק כיסוי לגוף - כייעודו הראשוני בימי אדם הראשון. הוא גם כלי לעלייה ולהשגה. כמו של הכהן במקדש, הוא תזכורת אקטיבית ליעדים הרוחניים אליהם אנו חותרים. בגד זול מכתיב לאדם, מכורח, יעדים אנטי-ערכיים. משכך, ישנה משמעות רבה מאוד לבגד בעיצוב זהות הבית היהודי. הבגד מבטא את הרוח החינוכית של הבית. את הכיוון לאורו יצעדו בניו. (הרב אברהם ישראל פרידמן) ''הבגדים עושים את האדם" הצחוק נובע מתוך רגש נפשי עמוק , תדע כיצד להשתמש .. בו ברצינות הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי ע" היה קורא את הפסוק "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" על פורים ויום הכיפורים. כי בפורים קודם מתענים ואחר כך משתה ושמחה, וביום הכיפורים להיפך, קודם בערב יום הכיפורים מצווה להרבות באכילה ושתיה, ואחר כך מתענים. וזה פשוטו של מקרא " : והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". כי בערב יוהכ"פ השטן מקטרג על ישראל שעסוקים באכילה ושתיה, מראים לו על "מאחרינו", שיביט על יום המחרת שהיהודים יתענו ויתקדשו מחר, מערב עד ערב. בפורים שוב בא השטן לקטרג על ישראל שהם שמחים, אז מראים לו את "ומלפנינו", שיסתכל על התענית של יום האתמול... יש אומרים אם האדם היה שומע את ההספדים לפני מותו, לא היה מת! ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג ח.) - זו היתה טענת המן למלך: "מפוזר ומפורד בין העמים –" אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם ... אמונת חכמים (ברכי נפשי) בשהותי פעם בקרית צאנז בנתניה, פגשתי אחד החסידים בשם הרב ישכר דב רוזנברג, וראיתי עליו מאור פנים מיוחד במינו, ומן הדברים שסיפרו לי עליו הבנתי שמדובר ביהודי המוסר את נפשו לדברים שברוחניות, ועושה חסד עם הציבור בצורה יוצאת מן הכלל. וכשסיפר לי הוא עצמו מה עבר עליו, הבינותי מדוע הוא מתאמץ כל כך לעלות ולהתעלות. מהסיפור המופלא שהיה בפיו, נוכל ללמוד גם שיהודי שנחון באמונת חכמים אמיתית, ולא זז כמלוא הנימה מהוראותיו של רבו, יראה נסים ונפלאות, ויזכה לדברים גדולים באמת. הרופאים סירבו לקחת אחריות. במוצאי שבת פרשת 'תצוה', אור לי"ד אדר א' תשל"ו, נפל הרב רוזנברג לתוך פיר של מעלית בעומק של 7 מטרים. נחבלתי קשות, הוא מספר, והרופאים בבית החולים לא קידמוני בבשורות מרנינות.... בצילום הרנטגן אובחן שיש לי שבר בחוליה שבשדרה, רח"ל, ושתי כפות הרגליים היו מרוסקות . הרופאים המליצו, תשמעו טוב, לקשור אותי במתיחת חבל למיטה לתקופה שבין 9 חודשים לשנה תמימה. לא פחות ולא יותר. וזאת כדי שהחוליה השבורה לא תלחץ על חוט השדרה. אחרי שאהיה קשור למיטה לכל אורך התקופה הנ"ל, אצטרך לעבור ניתוח בשדרה, כדי לחבר את החוליה לחוליות השכנות. ואם לא היה בכל זה, אזדקק גם לעבור ניתוח על הרגליים. הצפי הרפואי היה שגם אם אצא מהניתוחים הללו בשלום, אשאר נכה קשה לכל ימי חיי. מספר הרב רוזנברג: כיון שמעודי לא עשיתי שום פעולה בלי להיוועץ תחילה במורי ורבי, הגה"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, בעל ה'שפע חיים', גם הפעם שלחתי את צילום הרנטגן אל הקודש פנימה, וביקשתי מהרבי שיעיין בו. והנה, השליח חוזר אליי, נושם ונושף, וכולו נרגש, ואומר שהרבי אמר שאבחנתם של הרופאים שמדובר בשבר בחוליה, היא טעות! עוד זאת, הרבי ציווה להעבירני לבית חולים אחר, שם מתמחים במיוחד ברפואת שברים שבפרקים. הרופאים, בשומעם את הוראתו של הרבי בעניין ההעברה לבית חולים אחר, סירבו לקחת על עצמם אחריות לפעולה זו, באומרם שאסור להזיזני כמלוא הנימה, וכל תנועה שתיעשה עתה באיברים הפגועים, יכולה לשתק אותי לגמרי לכל החיים. בירור בדינה של הבהמה שלחתי שוב את דברי הרופאים אל הרבי, אבל ה'שפע חיים' אמר שהוא לוקח את הדבר תחת אחריותו. לכן, כשבית החולים דרש שאחתום על הסכמתי להעברה, חתמתי ללא כל פקפוק. 'אם הרבי לקח אחריות, מה לי לחשוש! צדיק גוזר והקב"ה מקיים', אמרתי לעצמי, ולסובבים אותי. ואכן, ההעברה עברה בשלום רב, ולא התעוררה כל בעיה. בבית החולים השני צילמו שוב את האיברים הפגועים, והנה פלאי פלאים, בצילום הנוכחי אובחן שהשבר איננו כה חמור, המצריך קשירה למיטה. החוליה לא נשברה כלל, ובסך הכל היא נדחסה קמעה, ואינה לוחצת על חוט השדרה. הבשורה הזו כמעט ו'הקפיצה' את ר' ישכר- דב ממקומו... נעבור אל חדרו של הרבי זצ""ל. כ"ק האדמו"ר ירד בינתיים לטבול במקווה, ואחר כך התיישב לברר מה דינה של בהמה שנפצעה בשדרתה, במקרה דומה שהיה אצל החסיד. במשך כל שעות הלילה ישב הרבי וערך משא ומתן הלכתי, שבסיומו הכשיר את הבהמה . וכל זה כדי 'להכשיר' את שדרתו וחולייתו של ר' ישכר דב, שהרי טריפה אינה חיה... אחרי שבוע השתחררתי מבית החולים, ואמנם הייתי רתוק עדיין לכסא גלגלים, אבל ברוך השם שלא נאלצתי להיקשר למיטה לתקופה כה ארוכה. 'היית כבר בעולם האמת' עברו עוד 3 שבועות, ובסעודת פורים התעקשתי להגיע אל שלחנו של הרבי בסעודת פורים. כאשר התקרבתי אליו, והתכופפתי מכיסא הגלגלים כדי לתת לו שלום ולנשק את ידיו הקדושות, פנה אליי בחיוך, ואמר בפנים צוהלות: 'לאחר פורים תוכל כבר ללכת על הרגליים שלך' .אחרי הסעודה הכניסוני אל הקודש פנימה, ואז אמר לי הרבי בהאי לישנא: 'תדע שהיית כבר בעולם האמת, והחזרנו אותך משם, והינך ממש כקטן שנולד'! כיון שאמונת צדיקים פיעמה בי בחוזק, קמתי למחרת בבוקר ודרכתי על רגליי, אבל מיד נפלתי ארצה, כי לא הייתי מסוגל עדיין לעמוד על הרגליים בלא תמיכה.ח זרתי למיטה, ושיננתי לעצמי שוב ושוב את דבריו הקדושים שלאחר פורים אוכל כבר ללכת על הרגליים שלי, וכעבור שעה נוספת קמתי שוב מהמיטה, והפעם דרכתי בזהירות על שתי רגליי, כשמרבית המשקל נשען עדיין על הידיים הסומכות, ואני נשען על השידה שליד המיטה. חלפה עוד שעה, וניסיתי שוב, והנה אני מסוגל לעמוד כבר כמה שניות לבד. וכך מדי שעה נעמדתי על רגליי, תוך שאני מאריך את זמן העמידה, עד שבסופו של היום הייתי כבר מסוגל ללכת לבדי כמעט מבלי תמיכה. כעבור שבועות ספורים לא הרגשתי כלל כאבים, והלכתי כאחד האדם. כששמעתי את סיפורו של האיש, הבנתי לפשר ההתמסרות הבלתי נלאית שלו לכל דבר שבקדושה, וראיתי גם אמונת חכמים בטהרתה. חלון בית החולים (אברהם אבינו גיליון 320) שני אנשים חלקו חדר בבית החולים. אחד האנשים הורשה לשבת במיטתו במשך שעה בכל יום, כדי לנקז את הנוזלים מריאותיו. מיטתו הייתה מוצבת ליד החלון היחידי בחדר. האדם השני נאלץ לשכב במיטתו במשך כל היום, ללא יכולת לקום. שני הגברים דיברו ביניהם שעות על גבי שעות. הם דיברו על המשפחות שלהם, על העבודה שלהם, על בית הכנסת בו התפללו, מה עשו בצבא. בכל פעם כאשר האדם שליד החלון הורשה לשבת, הוא העביר את הזמן על ידי תיאור של כל המראות הנראים מהחלון לחברו לחדר. האדם במיטה השנייה חיכה בכל יום, לשעה בה עולמו הורחב ונמלא בצבעים ובחיים המתוארים על ידי חברו שליד החלון. החלון השקיף על פארק ירוק עם אגם יפהפה, ברווזים וברבורים שטים במים בשעה שילדים משחקים בתופסת ומחבואים. האדם שליד החלון תיאר את שראה והאדם במיטה השנייה עצם את עיניו והפליג בדמיונו אל הפארק שטוף השמש. בוקר אחד האחות הגיעה לחדרם של החברים ומצאה את גופתו של החבר במיטה שליד החלון. הוא נפטר בשלווה בשנתו. האחות קראה לעובדי בית החולים כדי שיפנו את גופת הנפטר. לאחר זמן מה, ביקש החבר שנשאר לבדו לעבור למיטה שליד החלון. האחות הסכימה, והעבירה אותו אל המיטה הנכספת. האיש התרומם אט אט והביט לראשונה מחלון החדר. המראה היחידי אותו ראה, היה של קיר לבנים ריק. החולה קרא לאחות ושאל אותה מה לדעתה גרם לחברו לתאר דברים נפלאים כל כך. האחות ענתה לו כי ידידו היה עיוור, וכלל לא יכל לראות את שמחוץ לחלון. ואז הוסיפה ואמרה אולי הוא רק רצה לעודד אותך. מוסר השכל: יש אושר בלתי נדלה בגרימת אושר לאחרים, למרות המצב בו אנו נמצאים. צרת רבים חצי נחמה, אך שמחת רבים מוכפלת פי כמה. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ה

אומרים בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת... אחד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, סיפר שנעשה חסיד בזכות עמלק. והסביר: "פעם אחת, בשבת זכור, שהה בעיירת מגוריי אורח שמשך את תשומת לבי. בשעת קריאת פרשת זכור התבוננתי בפניו וראיתי שהוא חש תיעוב עז כלפי עמלק. "ניגשתי אליו ושאלתי: 'מה עשה לך עמלק שאתה מתעב אותו כל-כך?'. השיב האורח: 'רצונך לדעת, בוא עמי אל הרבי'. וכך, בזכות עמלק, נעשיתי חסיד". גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שביום הכיפורים המצווה היא לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש בעולם עינוי גדול מחסרון הדעת? (רבי בונם מפשיסחה) ושמעתי אימרא יפה, שהגאון ר' יוסף חיים זוננפעלד זצ"ל הלך פעם למקוה וכשיצא משם מצא את הגאון ר' איסר זלמן מעלצער זצ"ל, ושאל ר' איסר זלמן את רי"ח האם ללכת למקוה זה לא ביטול תורה, ענה: היות וגוי דבר ראשון כדי להתגייר, הוא טובל במקוה, וא"כ מגוי להתהפך ליהודי המקוה מכשירו, אז יהודי שיהיה יותר יהודי בוודאי המקוה מכשירו, וא"כ שמעתי שבמגילה בסופו כתוב "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" שבפורים המון עמי הארץ התייהדו, וא"כ יהודי בימים אלו כל שכן שיכול להתייהד יותר. הוא רע! הוא רע! (הרב יואל כהן) חורף תשי"ג היה קר וקשה ליהודי ברית המועצות, הנאנקים תחת שלטונו האכזר של הרודן סטאלין. מאז פרוץ המהפכה הקומוניסטית היהדות בברית המועצות נרדפת. רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים – נעצרים, מוצאים להורג או נשלחים לסיביר. בכ"ו בטבת באותה שנה הפציעה לאוויר 'עלילת הרופאים', שהוצגה כמזימה שזממו רופאים יהודים לפגוע בחיי מנהיגי המדינה, ובראשם בסטאלין. כלי התקשורת סיפרו בדרמטיות על שני קצינים בכירים – קורצ'וב וז'דנוב – שנרצחו בידי כנופיית הרופאים. החשודים היו תשעה רופאים, שישה מהם יהודים. בכיר הנאשמים היה הפרופסור היהודי מירון וובסי, שהיה רופאו האישי של סטאלין. ליהודי ברית המועצות היה ברור שזו עלילה שפָלה, שנועדה להכשיר את הקרקע לגירוש המוני של מיליוני יהודי ברית המועצות לארץ גזֵרה נידחת, לרפובליקת בירוביג'אן, שתהיה בית כלא גדול לכל היהודים. העיתונות הסיתה בארסיות רבה כנגד היהודים, "אויבי העם", ומכונת התעמולה המשומנת של השלטון הסובייטי עבדה שעות נוספות כדי להכפיש את היהודים ולהשניא אותם על הציבור. ההמון הנבער הגיב כמצופה, ומיום ליום רבו גילויי השנאה כלפי יהודים. הכול ציפו במתח למשפט הראווה, אף שהיה ברור כי גזר הדין הוכתב מראש וכי כל התשעה יימצאו אשמים. ודאי גם יוצאו להורג בעוון בגידה. מצוקתם של יהודי ברית המועצות הייתה נוראה. בליבותיהם קינן החשש שהפעם אין מוצא מן הסבך. עוד רגע ומלכודת המוות תסגור עליהם לגמרי. רק נס יכול להציל אותם. פורים תשי"ג. בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בברוקלין שבניו-יורק מתקיימת התוועדות חסידית. החסידים כבר מכירים את אופי ההתוועדויות הממושכות שהרבי מקיים בשבתות ובחגים, התוועדויות מלאות בדברי תורה וחסידות, שאותן הוא מרצה בשטף, כמעיין נובע, במרוצת שעות. התוועדות הפורים נפתחה באמירת מאמר חסידות – פרק מעמיק בתורת החסידות שהרבי אומר בטון ייחודי. באותם רגעים הרבי רציני מאוד, עיניו עצומות, והוא מרוכז לחלוטין באמירת המאמר. כשסיים את המאמר נעשתה ההתוועדות נינוחה יותר, ודברי התורה של הרבי עסקו בענייני הפורים ותובלו בשירת ניגונים ובאיחולי 'לחיים' לנאספים הרבים. הגיעו השעות הקטנות של הלילה. לפתע נשתנו פניו של הרבי והבעתם נעשתה שוב דרוכה ורצינית. החסידים ידעו שהבעה זו משמעותה שבכוונת הרבי לומר עוד מאמר. זה היה חידוש מרעיש – שני מאמרים בהתוועדות אחת. החסידים ציינו לעצמם שזה מאורע חסר תקדים. אך האירוע הדרמטי יותר, שנצרב לנצח בזיכרון משתתפי המעמד, אירע כמה דקות לפני אמירת המאמר. "בתקופת המהפכה ברוסיה", החל הרבי פתאום לספר, וארשת רצינית במיוחד נסוכה על פניו, "לאחר מפלת הצאר (ניקולאי השני), הייתה תקופה של חופש פוליטי בעבור יהודי רוסיה. עד אז לא היו להם שום זכויות, אולם עתה הותר להם להשתתף בבחירות. "אדמו"ר הרש"ב הורה לחסידים להשתתף בבחירות ולהצביע. בעקבות ההוראה בא לעמדת ההצבעה חסיד אחד, שהיה מנותק לגמרי מהוויות העולם, ולא היה מעודכן כלל וכלל במתרחש במדינה. "אך הרבי הורה שיש להשתתף בבחירות, וכך התייצב הלה בחרדת קודש, לאחר טבילה במקווה, מותניו חגורים באבנט, כראוי לקיום הוראת הרבי, וביצע את המוטל עליו. הוא רק ידע שעליו לתמוך במועמד פלוני ולהריע לו, ולהביע חוסר רצון בשני. בעיניו זו הייתה פעולה רוחנית של קיום שליחות הרבי". הרבי המשיך ותיאר באוזני החסידים איך כשיצא החסיד החוצה הבחין בכמה בני-אדם עומדים ומכריזים "הורה! הורה!" (קריאת עידוד רוסית). החסיד לא הבין כלל את שפתם ואת פשר הכרזתם, ופירש את הקריאה במשמעות אחרת – "הוא רע!"... וכך הצטרף אליהם והכריז "הוא רע! הוא רע! הוא רע!"... הרבי סיים את סיפורו. בבית המדרש עמדה דממה. לפתע, כמו ניתן אות מוסכם, קמו מאות המשתתפים על רגליהם, והכריזו יחד שלוש קריאות קצובות: "הוא רע! הוא רע! הוא רע!"... מיד אחר-כך פתח הרבי באמירת המאמר, שנפתח בפסוק מן המגילה, "על כן קראו לימים האלה פורים, על שם הפור". המאמר נסתיים בקביעה שה'קליפה' מתבטלת ונכנעת לגמרי לפני הקדושה. הכול הבינו שהמאמר, הסיפור וחיקוי החסיד משנת תרע"ז – נושאים בחובם דבר-מה עמוק יותר, שאינו נראֶה לעין. חלפו כמה ימים, ושמועות שדלפו מאחורי מסך הברזל הִכו את העולם בתדהמה: סטאלין העריץ מת. לאחר מכן התבררו הפרטים. בפורים הודיעו השלטונות כי חלה, אולם כעבור זמן נודעה האמת. סטאלין מת בפורים. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת ואתה תצווה -זכור.

לאחר שבפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", התחלנו לקרוא על הוראות הקמת המשכן והכלים שבו, פרשת השבוע שלנו, פרשת "תצווה", תמשיך בעניין בגדי הכהונה, אופן לבישתם והקדשת הכוהנים למלאכת הקודש. אולם, דווקא בפתיחת הפרשה יש מספר פסוקים שעוסקים בעניין אחר לגמרי שנראה קצת שלא במקום- פסוקים העוסקים בשאלות כיצד להעלות את אור המנורה שעדיין כלל לא נוצרה והיכן היא תעמוד. "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך...להעלות נר תמיד". מה מיוחד דווקא בשמן הזה שבו צריך להדליק את המנורה שמקדש? כמו שאר הכלים, גם הנר הוא סמל לאדם ובייחוד לעם ישראל. במדרש רבה כתוב: "כל המשקים המתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבים עם העכו"ם" - הייחוד של עם ישראל אל מול שאר העמים שלעולם הוא יישאר בפני עצמו ולא יתערבב בין האומות. הוא כלל לא מסוגל לזה. גם אם בהמשך הדורות ניסו ישראל להתבולל הם לא הצליחו ותמיד נשארו כגוף אחד ושלם, בדיוק כך, כפי שהשמן מאיר את המקדש כך בית המקדש מאיר לכל העולם ומכאן ישראל נקראו גם "זית רענן" שהם מאירים לכל. דווקא העובדה שעם ישראל לא מתערבב בין האומות היא התרומה הגדולה לאנושות מפני שהיא מאפשרת לנו כעם להאיר לכל באור המיוחד שלנו. כמעט תמיד פרשת "תצווה" נקראת בסמוך מאוד לחג פורים, והשנה אף נקרא ביחד איתה את פרשת זכור. המן הרשע שרצה לאבד את עם ישראל, היה מצאצאיו של עמלק אותו אנו מצווים למחות וסיפור מגילת אסתר, ממחיש עד כמה ישראל מהווים מגדלור גדול ומאיר בתוך החושך הגדול של העמים הרוצים להשמידם ובראשם עמלק וצאצאיו. מרדכי ואסתר אחייניתו נלחמים בחירוף נפש ממש על מנת להשאיר את האור הגדול של עם ישראל בהיסטוריה העולמית וב"ה שמצליחים במשימתם ובעזרת ה' מתהפכת לה גזירת המן והוא זה שבסופו של דבר נענש. החיבור המיוחד הזה בין האור הנצחי של ישראל והקמת המשכן הוא הפתיחה המיוחדת של פרשת השבוע שלנו, שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ה

אם לא תהיה ליהודים ברירה, הם יעזבו את אירופה, אבל לאן אירופה תלך. "האורך הממוצע של חיבוק בין שני אנשים הוא 3 שניות. אבל חוקרים גילו משהו פנטסטי: כאשר חיבוק נמשך 20 שניות ומעלה, יש לו השפעה תרפויטית עמוקה על הגוף והנפש. הסיבה לכך היא שחיבוק טוב מייצר הורמון הנקרא אוקסיטוצין, המכונה גם 'הורמון האהבה'. לחומר זה יש יתרונות רבים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. אוקסיטוצין עוזר לנו, בין השאר - להרפות, להרגיש בטוחים ולהרגיע את הפחדים והחרדות שלנו. חומר מרגיע, טבעי ונפלא זה מוצע ללא תשלום בכל פעם שיש אדם בזרועותינו, כשאנחנו מערסלים ילד, או כשפשוט מחבקים כתפיו של חבר'' הדברי שמואל היה אומר שאומרים אמאליגע (הצדיקים של פעם) צדיקים, נכון שפעם היה אבל הקב"ה הוא אותו הקב"ה. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: כשם שקשה לרע לב לדעת את צרכי הזולת, ככה קשה לטוב לב לדעת את צרכי עצמו. חיים של ניסים (שיחת השבוע גליון 1437) קרוב לשלושים שנה משמש ניסים קינן כתב 'קול ישראל' בדרום. הוא מלווה את כל האירועים, רואה את ההתרחשויות מקרוב ומעביר את הקולות מהשטח. בימים האלה הוא מתרוצץ במוקדי נפילות הרקטות בדרום ואין לו הגדרה למתרחש אלא נס: "אני לא מתבייש להגיד – כל מה שקורה במבצע הזה הוא נס אחד גדול. אין מקרה, יש נס". קינן מוסיף ואומר: "מי שאינו מאמין בניסים, מוזמן לבוא לדרום. רק לפני יממה נחת טיל על קרווילה בבאר-שבע. הוא פירק את כל הבית ופיזר אלף כדוריות מוות מסביב. בפנים שהתה קשישה בת 86, והיא חולצה מתוך ההריסות במצב קל. בשניות שקדמו לפיצוץ היא אמרה תהילים. זה בלתי-נתפס". שדרן וחזן קינן מוערך מאוד בעולם התקשורת, ואף זכה לפרסי הוקרה: פרס רשות השידור ופרס ירושלים. קולו נהפך לפסקול של הדרום. הוא מתגורר בבאר-שבע, אב לשלושה ילדים. בעודנו מדברים איתו שטף העדכונים זורם למכשיר הסלולרי שלו. עוד עדכון על נפילה, יירוט, פגיעה ברכבים, או שרֵפה שפרצה. העבודה האינטנסיבית שלו נגדעת בבת אחת, בערב שבת. "אני שומר על השבת כהלכתה", אומר קינן. קולו לא נשמע ברדיו במהלך השבת, אבל הוא נשמע במקום אחר: "במשך שנים אני עובר לפני העמוד בבית-הכנסת שאני מתפלל בו, 'רינת מרים' בבאר-שבע, וגם קורא בתורה". ואיך מקבלים זאת ברדיו? שאלנו. "זה תמיד היה ככה", הוא משיב. "הם מכבדים את הקפדתי על שמירת השבת". לסיים את המלאכה קינן מדבר בנחרצות: "פעם אחת ולתמיד צריך לסיים את הסאגה הזאת. שרון עשה טעות ראשונה כשניתק את היהודים מרצועת עזה, אלא שהוא לא התנתק ממש. אחרי שאחרון היהודים יצא היה צריך להפסיק את החשמל לרצועת עזה. לא כצעד מעניש, אלא לבצע פשוט התנתקות מלאה. גם לא לספק מים."הם האויבים שלנו. גם היום, בשעת מלחמה, אנחנו ממשיכים לספק להם משאיות של מוצרים אין-ספור. זה אבסורד. הכול הולך לחמאס. אנחנו אשמים בכל הסבבים הללו. היה צריך להפסיק את זה מזמן". קולות גם בעזה פעמים רבות הביע קינן בשידור את צערו על שלא סיימו את המבצעים הקודמים. במהלך אחד השידורים ב'עמוד ענן', כמו כדי להמחיש את דבריו, שיגר חמאס עשר רקטות לבאר-שבע. "לפתע שמעתי פיצוץ אדיר", הוא משחזר. "ראיתי פטריית עשן מול עיניי. הבנתי שהטיל נחת אצל השכנים. עזבתי מיד את המיקרופון ורצתי כדי לנסות ולהציל חיים. לתדהמתי ולמרבה הנס, הטיל נפל על הממ"ד שאותו סיימו לבנות שעתיים קודם לכן! חייה של המשפחה – ניצלו". על אף כל הקושי, קינן טוען כי כל התושבים דורשים שהממשלה תסיים את המלאכה. "למרות הסבל, כולם מוכנים להמשיך ולתת גב למבצע – אבל שהסיפור הזה ייגמר אחת ולתמיד. אני שומע קולות גם מקרב תושבי עזה שמתבטאים בחריפות על החורבן שחמאס המיט עליהם. אחד מהם אמר: 'המזון שלנו מגיע מישראל, ואנחנו משיבים להם ברקטות'". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום שני, 23 בפברואר 2015

אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ה

הרה"ק רבי משה מבויאן אומר: איך יכול אדם להיות אחראי למעשיו, כל עוד הוא עצמו אינו ברשותו. הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: אדם שאין לו שעה אחת משלו בכל יום, אינו אדם. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: האדם כפי מידותיו והתנהגותו ככה הוא תופס ומבין את חברו. זכור - צריך לזכור מה עשה לנו עמלק בעבר ובהווה, להתרחק מעמלקים שבדורנו ולהוציא מקרבנו את קליפת עמלק. היה חכם ולא צודק (הרה''ג ר' יוסף מוגרבי שליט''א) מסופר על בני זוג מבוגרים, שהיו גרים בטבריה וחיו בטוב ובנעימים. ביתם היחידה למדה בסמינר בירושלים בתנאי פנימיה. כשגדלה הבת והציעו לה שידוך, התנתה עם הבחור תנאי בל יעבור, שלאחר נישואיהם יסעו פעם בשבוע לטבריה לבקר את הוריה, אשר קשורה היא אליהם מאוד. כששמע הבחור את התנאי, ניתק את הקשר עימה, כיון שלא רצה להתחייב בדבר שמסופק הוא אם יוכל לעמוד בו. לאחר זמן הציעו לה שוב שידוך, ושוב לאחר שסיכמו שיקנו דירה בירושלים, התנתה עימו שיסכים לנסוע איתה פעם בשבוע לטבריה לבקר את הוריה, וגם בחור זה סירב להסכים לתנאי זה וניתק את הקשר. בפעם השלישית שהציעו לה שידוך, ידע הבחור המוצע שברצונה להתנות עימו שיסע להוריה פעם בשבוע (כיון ששמע זאת מחבריו שנפגשו עימה), והואיל והיא מצאה חן בעיניו מאוד, והתפעל ממידותיה הטובות ויראת השם הפועמת בקירבה, החליט שלא לוותר עליה, וכשאמרה לו שהיא מציבה לו תנאי שיסע פעם בשבוע להוריה בטבריה, השיב לה בחוכמה: "אני מאוד מתפלא שמבקשת את לנסוע רק פעם בשבוע, והרי סוף סוף הם ההורים שלך ואת בת יחידה, ולכן לדעתי צריך לנסוע פעמיים בשבוע"... שמחה היא כמוצאת שלל רב על דבריו, וחשבה בליבה שסוף סוף מצאה את מה שחיפשה... ואכן לאחר כשלושה חודשים ערכו את החתונה ברוב פאר והדר וחיו באושר ושלוה וסיפר לאחר מכן הבחור לחביריו שבחודשיים הראשונים אומנם נסעו הם להוריה פעם בשבוע כפי הבטחתו, אך לאחר חודשיים אמרה לו שמספיק לנסוע פעם בשבועיים, כיון שטרודה היא בעניני הבית ובעבודתה, ולאחר שעברו עוד כמה חודשים, מתחנן הוא לפני אשתו שתסע להוריה לפחות פעם בכמה שבועות, והיא דוחה אותו בלך ושוב... עד שלאחר הפצרותיו, מוצאת לה זמן לנסוע לעיתים רחוקות... סיפור זה קראתי בספר שלום בית לידיד נפשי הרה"ג ר' אהרן זכאי שליט"א, וסיפרתי אותו עשרות פעמים בשיעורי אגב חביבותו, ומה מיוחד בו? החוכמה הנפלאה שהhיתה באותו חתן למהר לקיים רצון הבורא ולהקים בית בישראל, מה קרה? יש בעיה? היא לא הגיונית? אבל שאר הדברים טובים! תהיה חכם ותחתור אל המטרה. וכי בסופו של דבר מי ניצח? מי הרוויח? אם ניקח סיפור זה ונעתיקו כל אחד לנקודה אותה הוא צריך, הרי שנרוויח ריווח גדול בכפליים – הן את שלום ביתינו והן את רצוננו, ובזכות זה יהי ה' עמנו. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ה

''כאשר עובר יום ואינני עושה טובה כלשהי ליהודי – אותו יום אינו נחשב אצלי כלל'' (רבי משה מקוברין) כאשר רוצים להעניש את האדם - נוטלים הימנו את מידת הביטחון. (הבעל שם טוב הקדוש) כאשר שני בני הזוג יגיעו למעלת הנתינה, אהבתם לא תיפסק וחייהם יהיו מלאי אושר ונחת" (הרב אליהו דסלר) כבוד אינו משהו שאנו יכולים לקנות או לבקש. כבוד הוא אחד הדברים הבודדים הניתנים לנו על ידי אנשים אחרים מרצונם החופשי. "ח"י ח"י יודך..." (הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד) המעשה שלפנינו סופר מכלי ראשון על ידי הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד, בכנס שהתקיים לרכזי בני אמונים בהיכלי הישיבות הק' בחודש מנחם אב תשע''ד: מצבה העגום של העיירה אודותיה נסוב סיפורנו, לא היה שונה בהרבה ממצבם של עיירות רבות בסביבתה. בתקופה שקדמה לשואה הנוראה שהכחידה את יהדות אירופה. פשה נגע החילוניות בארצות אירופה והפיל חללים הרבה בקרב שלומי אמוני ישראל. רבים היו המקרים בהם דרו בבית אחד הורים וזקנים בעלי אמונה תמימה, בצוותא חדא עם בניהם ונכדיהם שסרו מן הדרך, כאשר עיניהם רואות וכלות. בעת שהחלה חמת המציק להציף את יבשת אירופה בדם, הלך ההבדל והיטשטש, כאשר כל יהודי באשר הוא הפך באבחת רגע למטרה נוחה לרדיפה, לעינויים ולהרג. מיליוני יהודים החלו לנדוד ממקומם אל הלא נודע, כאשר רובם הגדול נרצח באכזריות בידי הצורר ושלוחיו, רבים מאותם יהודים טועים שבו לאמונתם באותם ימים קשים, וכאשר השיבו נפשם לבורא הייתה היא כבר מזוככת וטהורה מייסורי גוף ונפש. כעבור חמש שנים מאז החלה המלחמה, שוב לא ניתן היה להכיר את מה שפעם היה מרכז היהדות העולמי. מתוך מאות קהילות מפוארות נותרו אך מתי מעט, אחד מעיר ושניים ממשפחה. הנשארים ניסו לאסוף את שבריהם ולבנות את חייהם מחדש הארץ הספוגה בדם יהודי אינה חפצה בהם יותר, על אדמת אבותיהם, אולם עד מהרה התברר כי סדרת פוגרומים אכזרית בהם נרצחו מאות יהודים משארית הפליטה, הבהירה לנותרים - אין לכם מה לחפש כאן יותר! תוך שנים מועטות נעזבה הארץ מרוב בניה, מהם עשו דרכם לארצות הגולה ומהם מסרו נפשם במטרה להשתקע בארץ הקודש. גם בעיירה אודותיה נסוב סיפורנו היכה המשחית ללא רחם, ומתוך מאות יהודיה נותרו אך מעטים, שלושים וששה יהודים, כולם בני משפחה אחת. המעשה היכה גלים והיה לפלא. רבים ביקשו להבין במה זכתה אותה משפחה, אולם התעלומה נותרה ללא מענה. רק לאחר שנים נודע פתרון התעלומה. אחת מניצולות העיירה אשר הייתה ילדה קטנה בתקופת השואה, גדלה לאחר המלחמה בקיבוץ חילוני מובהק, אך בהגיע עת נישואיה ביקשה שרב בן תורה יהיה נוכח במעמד החופה. באותו מעמד היא סיפרה לנוכחים את סוד הצלת בני משפחתה: בילדותי, סיפרה האישה, ביקרתי בבית סבתי שהייתה אשה שומרת מצוות, והנה צדו עיני פתק ישן ובלה מזוקן המונח על מדף הספרים. במשובת ילדות נטלתי את הפתק וקראתי את תוכנו שהסתכם בשני משפטים: "לנכדיי ולילדיי היקרים, דעו לכם כי אם רצונכם להינצל מכל צרה וצוקה עליכם להשתדל לומר בכל יום את ברכות השחר, ולהקפיד שיהיה מי שיאמר אחריהן אמן". פתק זה היה בעצם הסוד הפרטי של משפחתנו. כל בני משפחתי שניצולו, היו מאלו שקיבלו על עצמם לקיים את דברי הסבתא סיימה הילדה לשעבר את סיפורה, הם לא היו שומרי מצוות כלל אך זכות אמירת ברכות השחר ועניית אמן אחריהן עמדו להם ברבות המים להינצל, ממש כפי שהבטיחה הסבתא הצדקת. והראיה, הוסיפה: שלושים ושש הוא מניינם של ח"י ברכות השחר ושל ח"י האמנים שאחריהן. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

שערי השגחה - סדרת עיתונאי 1 2 3 4

שערי השגחה למה צביקה גרינפלד לא משתדך? אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה"גרינקארד". אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה"ב. אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והיכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו. הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם ניגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גילגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו. אבל יש כאלה שמצליחים להמלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם. האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה"ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה נסיונות עיסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפיה בארוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי. אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזוייה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים. אבא ואמא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון היתה רצוצה מגעגועים. האמא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: "סע לארה"ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...". מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא היתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי. היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – "שערי רחמים" ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב"אשרי". היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו. אחרי "עלינו לשבח" הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו "אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?". הלה חייך במאור פנים: "בוודאי, הם חברים טובים שלי" והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד. החוויה היתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אשה צעירה, שהיתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית. בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע. זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: "כן אבא". האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצינה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: "מסרי לו שאבא בא לבקר". הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל "אני אב שכול, אני אב שכול". האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על "הנישואין" הללו, אבל סוף דבר הכל נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי. ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס. "תתייעצו עם הרב" אמר "הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך". הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון. "אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה" נזף בהם הרב. האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר. שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב. מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות. לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקירבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא היתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש. אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר... בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאשה ההיא שאסורה לו עפ"י ההלכה. הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון. גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון. לבו משום מה היה במערב. ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון. ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש "כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אשה... לבי קרוע". חלפה עוד שנה של יסורין, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: "ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך". חורף ירושלמי פרש את טלית ענניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב"מסילת ישרים" ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט. "אני צבי". "שמי שרה מלכה". הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים. מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האשה האסורה לו מארה"ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצריה, עכשיו היא שרה מלכה. כמו רבי עקיבא ומטרוניתא. זו לא היתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודייה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים. קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה. "כשעזבת את ארה"ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח"כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך". דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", רעד קולו של צביקי. היו מי ששמעו גם את ניו-יורק עונה: "מקודשת מקודשת". שתיקה בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזיקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק. (רבי מנדל מקוצ'ק) גידי כץ נחת והמריא מן הקרמטוריום גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק היחודי שלהם. הוא ידע להשתמש בה במין מומחיות ולוליינות כשהיא מלווה במבט עין חד ונוקב, שהעמידו מיד במקום, פולמוסנים מזהירים שהיו מנסים לדובב או לגרור אותו לויכוח. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, וסנט בחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האוייב, מחסלם בהפצצה מדוייקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית. "גידי נולד להיות טייס". היה אומר מפקד החיל "אין לי ספק שבעוד 20 שנים, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל, בלי פוליטיקה, בלי שתדלנות. השקט שלו יחרוש לו את התלם להנהיג את חיל האוויר...". האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הרואיות להזדהות עמן, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם שידעו לעשות מהפכות בכוח הכריזמה שלהם. תתפלאו אבל מה שחיפש גדעון כץ – הסנוב כביכול מצהלה, בן להורים אקדמאים – אצל הגיבורים הספרותיים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. והתכונות הללו לא בדיוק נמצאו שם באותם רומנים יומרניים של הסיפורת העולמית. איכשהו, מאיפה שהוא, זחלה לעברם איזו שחיתות מוסרית, או נסיון שהם נפלו בו. וזה היה מאכזב אותו. כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאוּר הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה הסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים. אמו של גידי, אהובה כץ (לבית ורקר) היתה בת לניצולי שואה. סבתו ברוריה ורקר ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה ואפילו לא רמז דק, על "חוויותיה" כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע. הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל-האוויר הישראלי לכיוון פולין המדממת שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב. הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה. גידי כץ בחן את מחנות ההשמדה גם בעין של טייס. "ניתן היה להציל הרבה יהודים" הרהר בליבו. "אילו היו המפציצים האמריקאיים והבריטיים מחסלים את מרחצאות הגאז, את הכבשנים ומסילות הברזל... אבל זה גדול עלי להבין כיצד התחוללה הסופה המזוויעה הזו, מבלי שמשהו יכול היה לעצור אותה...". גידי כץ היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר, ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, וסיחרור קליל, דמוי ורטיגו (סחרור בשחקים) נגע בו. כל השבת הוא שתק כמו דג. כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסידרת הביקורים, חש גידי כץ, מין בעירה פנימית לא מוסברת, אי-שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב ריפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגאז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגליים, נוחת, מכופף גופו... היתה חסרה רק להקת כלייזמרים שתלווה אותו... גידי כץ השתקן הסידרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד, תתפלאו, דווקא בתנועת הצופים, "שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה". "כנראה שדעתי נטרפה עלי" חשב. "אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יוצא פגר. מזל שלא רואים אותי...". גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאמא. "אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגאז עם ספר תהילים...". אהובה כץ שתקה דקה ארוכה ואמרה "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...". "סבתא ברוריה, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל... אני מרגיש שאני ממשש את המתים...". "גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהנום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום? כן סבתא. אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא ברוריה "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגאזים ולהכניסן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...". כן סבתא, אני רואה את הסככה. "אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחיה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי "שישו ושמחו בשמחת תורה". "היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא". סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: "שישו ושמחו בשמחת תורה". הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר-כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות. מפקד הטייסת היה המום. "אני מגיש בזאת את התפטרותי, אינני רוצה להמשיך בצבא הקבע" הודיע גידי כץ למפקדו הישיר. הוא פנה משם בלווי מפקדו לחדרו של הרב הצבאי ואמר לו: "הרב שאול, תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני מטיס את עצמי מכאן, מן האגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך". בבסיס סיפרו אחר-כך, ששמעו את גידי כץ הטייס המתפטר, אומר שלושה משפטים ברציפות. דברי חכמים כל נפש מישראל כשנופלת, בחיקו של הקב"ה היא נופלת. (רבי מרדכי יוסף מאיזבצה) 199 - A יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו היחודיים של גולד, כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו, היוצא מתוך הצורות והצבעים. הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים. הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק, אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים, ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו, ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלוויים הבוקעת משם. יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו, הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים". עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו, היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד, ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע. יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה. לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית, שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו. את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב, והוא לא רצה חלילה להקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה. הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו. אשר על כן, הוא שיכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומיספר אותם באופן מדוייק. באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת, קשישה עטויית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת, ופיה מילמל תפילה, או פסוקי תהילים. "אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד, והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך... ומשביע לכל..." הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה, העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות. יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסידרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה. הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה. אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה, לפתע חירחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה. גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה, הנשימה אותה ארוכות... כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "... מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'". לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא היתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה. האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכל היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה. יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור...". "כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות... הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A. "נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה". "הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת שואה כפי שאתה מבין... אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא, לפי דבריך, האחרון בסידרת הצדקה". "ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד. "כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל. גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והיסורין, וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך... 199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר ... "לא יאומן צדקה בגימטריה... 199". יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי, צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה. והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199". לילה טוב. מאמר החכם המקבץ מעות לצדקה, ייטיב לעשות אם יקח עמו שני כיסים. אחד בשביל המעות ואחד בשביל הבזיונות. (רבי נחום מצ'רנוביל) התפילין שהצילו רבבה ידידי איש החסד, אפרים ברדה, התקשר אלי וכולו התרגשות. "אתה לא תאמין!! קיבלתי הרגע אימייל מחבר חילוני בארה"ב, והוא כותב לי כאן סיפור, פשוט לא יאומן. סיפור של השגחה מופלאה. ידידי מארה"ב הוא איש עסקים קר-רוח הרחוק מעולם המצוות, וכשהוא שוחח איתי אחר כך בטלפון הוא כמעט לא נשם... "יש בורא לעולם, אין לי ספק", כך הוא סיים את השיחה. אפרים ברדה שלח אלי את האימייל באנגלית, והנה לפניכם הסיפור המדהים: כיצד זוג תפילין הצליח להציל רבבה של אנשים. דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי U.S.A. לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה כחולה עליה רקום באותיות זהב D.M.. דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע של שחרית בזמן "מגן אברהם". באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד לקטוף סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודת המסמכים. בידו השמאלית ובידו הימנית תיק התפילין. הוא רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו. "כן, רבקה" השיב והניח את תיק התפילין על כסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה. "להדק חגורות" ביקש הקברניט. דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. "איפה שכחתי אותו" הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש "אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 30 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני "סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה". דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. "אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן... יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין". נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה "תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין...". הטייס התעקש: "סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך ,לחברתנו יש כללים וחוקים... ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי טיסה... מילר הצעיר לא ויתר. הויכוח עלה לטונים גבוהים, אם כי נשמרו כללי הכבוד ההדדי. זה נמשך דקות ארוכות. הוא מתחנן, הם מסרבים. "יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור " זעק דיוויד "נפלתם פה על הראש?". בשלב מסויים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: "ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות". דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס... אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה. הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העיסקה בסכנה. טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי "אל-קעידה" השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק. אסון ה- 11 בספטמבר 2001 למניינם. על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של חניכי בן-לאדן, היו אמורים שני המטוסים להתנגש בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שניה ממש – כך תוכנן – יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים. 18 דקות נמשך הויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס. ח"י דקות בדיוק. באותן 18 דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבנין השני, שעדיין ניצב על תילו 10,000 בני אדם. דקות של חיים אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה. רבבת בני אדם שנמלטו משם ניצלו מן התופת האימתנית. הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס. רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו. ההותז ראשך ??? "יצר הרע – יש לראותו כרוצח, העומד מולך ובידו גרזן, והוא מוכן תמיד להתיז את ראשך מעליך. "ואם קשה לך לציירו כך, סימן הוא, שכבר התיז את ראשך". (רבי שמחה בונם מפשיסחה) הצלה כפולה בוואדי יש חברויות שמסתיימות פתאום, בלי שום התראה מוקדמת. זה קורה באמצע החיים, אתה גם לא מבין למה ומדוע, ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן נכנס סכין החיתוך השמיימי וחצה את החברות, זו לדרום וזו לצפון. ולפעמים, גם בלי סיבה מיוחדת, סתם כך. מוטי גולדשטיין ואיציק מידן, היו חברים נפלאים מגן הילדים ממש. הם גדלו באותו כפר קטן, שיחקו בצל עצי איזדרכת, טיפסו על אותם אקליפטוסים, והלכו בצוותא לקטוף תפוזים וקלמנטינות בפרדס. פעם אצל מידן, פעם אצל גולדשטיין. גם הוריהם היו חברים טובים. דור לדור. ילדים כאלה שגדלים במושב ירוק ותמים, אצל הורים בריאים בגוף ובנפש, בצילה של ציונות בונה ולוחמת (כביכול), קוראים להם "מלח הארץ". יש מהם ציפיות גדולות. מושבניק, שכל חייו, עד גיל 18, עבד בפרדס, ברפת ובגורן, בשרב ובגשמים, מסגל לעצמו אופי בריא, קשוח משהו, חריצות ורצינות וידיים מחוספסות. הצבא אוהב את ה"פרחים" הללו שמגיעים מן הכפר ומן הקיבוץ, ומגלגל אותם לקורסים הכי מובחרים בצה"ל. לסיירות, לגדודים הלוחמים, וכמובן לקורסי הטייס. יש בהם, במושבניקים הללו, מן חיוניות ומשמעת עצמית, שלא כל כך מצויה בילדי העיר המפונקים, שמעולם לא אחזו ביד טוריה או מקטפה, ולא בוססו ברפת בבוץ עמוק עד לברכיים, כדי להכניס פרות עקשניות למכון החליבה. מוטי גולדשטיין ואיציק מידן התגייסו באותו יום לצבא, ועמדו בתור אחד אחרי השני בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). המספר האישי שלהם זהה לחלוטין, רק אצל גולדשטיין הוא מסתיים בספרה 3, אצל מידן בספרה 4. שניהם ביקשו להתנדב לאותה סיירת, והמבדקים היו תואמים להפליא. שניהם, בלי עין רעה, מוצלחים. הם ישנו מתחת לאותו אוהל סיירים בטירונות, בקורס המכי"ם, וכמובן גם בקורס הקצינים. שניהם, איך לא, סיימו בהצטיינות את קורס הקצינים, וזכו לאות מיוחד על יכולותיהם המשובחות. העתיד הצבאי קרץ להם. הם נלחמו כתף בצד כתף, באותן חזיתות ובאותה חטיבה, ובנס, ניצלו פעם אחר פעם ממלאך המוות. באחד הקרבות בואדיות לבנון הבוערת, ספג מוטי גולדשטיין כדור בכף רגלו ואיבד דם רב. איציק מידן, זחל לעברו תוך אש צולבת וחסם את העורק. "מוטי" זעק איציק "אל תאבד את ההכרה. תסתכל אלי, זה אני איציק, אח שלך!!!" מוטי הביט בו במבט זגוגי ההולך ותופש חיוורון מסוכן. בגופו נותר בקושי ליטר אחד של דם. שלושה שבועות נאבקו על חייו, ובחסדי שמיים הוא התעורר לחיים. חיים במתנה. בגיל 24, אחרי שלוש שנות שירות בקבע, החליט מוטי גולדשטיין, ליתר דיוק, רב סרן גולדשטיין, להשתחרר מן הצבא ולצאת לעולם האזרחי. איציק מידן לעומתו, ראה בצבא אתגר וקריירה. תתפלאו, אבל גם כאן עדיין לא נכנס הסכין השמיימי לחצוץ בחברותם. בסופי שבוע ובחופשים, הם היו נפגשים ומעבירים חוויות. מידן סיפר על עלייתו בסולם הדרגות והתפקידים, וגולדשטיין סיפר על עסקיו ההולכים ומסתעפים. בגיל 26 נישאו שניהם, באותו חודש ממש, תשרי. זה בתוך עשרת הימים הנוראים, וחברו מיד לאחר סוכות. חצי שנה אח"כ עוד שמרו על קשר טלפוני, פה ושם מפגש, אבל אל תשאלו איך ולמה, מוטי גולדשטיין איש העסקים חזר בתשובה. סגן אלוף מידן לא ידע איך לאכול את זה. שיחתם האחרונה היתה קרירה משהו. הכיפה השחורה שעל ראשו של מוטי והזקן הצפוף והדקיק שטיפח לעצמו, נראו בעיניו של איציק, כמו חומות ענקיות שהוא לא רצה לחצות אותן. הוא אמנם חש כלפיו חיבה חברית ענקית, אבל גם מחסומים מסויימים. עברו להן 20 שנה. איש העסקים מרדכי גולדשטיין גלש ביום קיצי אחה"צ, עם הג'יפ שלו, לאחד הוואדיות בנגב, כדי לבדוק אפשרות לבצע שם קידוח לאיתור מקורות מים. החברה הכלכלית שבראשה עמד, פיתחה מומחיות לאיתור מים במקומות צחיחים, ולגיבוש תוכניות להעברתם למרכז בצורה זולה ויעילה ביותר. אחרי שעה נסיעה בשולי הוואדי, נגלה לעיניו מחזה מזעזע. הוא הבחין בטרקטורון צהבהב הפוך, סמוך לדרך העפר, וכמה עשרות מטרים ממנו השתרעה גופה של נער צעיר, כולו שטוף דם. מוטי קפץ מן הג'יפ, ניגש אל הצעיר, והשתמש בכל הידע המקצועי שלו מתקופת הצבא. הוא התחיל להנשים את הנער, חבש את פצעיו השותתים, והזמין בפלאפון מסוק פינוי. הוא הכיר היטב את הנוהל, המסוק הגיע תוך 10 דקות. הוא סייע לפרמדיק הצבאי להעלותו למסוק, וביקש להצטרף לפינוי. הג'יפ שלו לא עניין אותו. חשוב היה לו שהילד הזה יחיה... הוא ישב ליד הנער, שלף את ספר התהילים הצמוד אליו, והחל לקרוא בהתרגשות פרק אחר פרק, בעוד הרופא הצבאי מבצע בנער פעולות החייאה. מוטי שלף מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במים והחל לנגב את הדם מפניו של הצעיר. אל תשאלו למה, אבל הוא הרגיש, שהילד הזה מוכר לו מאיזשהו מקום, ומשום מה הוא מאוד אוהב אותו, והוא החליט שהוא לא יסור ממנו עד שהרופאים יודיעו לו שאין לו סכנת חיים. הוא הפנה מבטו לשמיים ואמר: "אבא שבשמיים, אני יודע שרק השגחתך המופלאה היא שהביאה אותי דקות ספורות אחרי התאונה לוואדי הנידח, כדי שאציל את הנער הזה. אז אנא, התמלא רחמים עליו שיחלים.... ואם יש לי זכות רבים וכמה חסדים שעשיתי, ואם יש לי קצת תורה שלמדתי, אנא אבא שבשמיים, שיעמדו לרפואתו, אני מוותר על הכל... אמן ואמן". המסוק נחת סמוך לבית החולים, והצוות הרפואי העביר מיד את הפצוע לחדר הניתוח. מוטי גולדשטיין רץ אחריהם. הוא הרים טלפון לרב שלו, לראש הישיבה של הבן שלו, וביקש "תתפללו על נער צעיר שנפצע בתאונת טרקטורון, אינני יודע מה שמו... הוא זקוק לרחמי שמיים. אני מתחנן". בשתיים לפנות בוקר, אחרי 8 שעות ניתוח, יצא המנתח ואמר "הוא יחיה, מצבו קשה אבל יציב, אתה אבא שלו?". "לא", השיב מוטי, "אינני יודע מי אבא שלו, אני מצאתי אותו מרוסק בוואדי, אבל אני מרגיש שהוא כמו בן שלי... צריך לאתר את הוריו...". בארבע לפנות בוקר, הגיע תת אלוף יצחק מידן לבית החולים. צמוד לדלת המחלקה לטיפול נמרץ, הוא הבחין ביהודי עם זקן מתנענע, קורא תהילים ובוכה. מוטי? איציק? השניים נפלו זה על זרועות זה, בחיבוק של חברות גברית. מוטי גולדשטיין ניגב את דמעותיו, ושאל "איציק מה אתה עושה כאן, במחלקה לטיפול נמרץ?" "אמרו לי שהבן שלי, רונן, בן ה- 17, פצוע קשה ועבר כאן ניתוח 8 שעות... הוא התעופף מהטרקטורון שלו בוואדי..." "זכיתי להציל את חייו..." מוטי מחה דמעה עקשנית נוספת. "הגעתי לוואדי דקות ספורות אחרי התאונה". שני החברים ישבו קרוב קרוב, ומוטי ביקש מאיציק, "אנחנו מזרע אברהם אבינו, מזרע יצחק ויעקב, והאומנות שלנו זו תפילה. שים עין על פרקי התהילים וחזור איתי מילה במילה. לרפואת רונן בן יצחק ומרים... שיר למעלות אשא... אל ההרים". לפנות בוקר נכנסו השניים לבית הכנסת של בית החולים. איציק מידן חשף את זרועו וביקש שחברו הטוב יעזור לו להניח תפילין. איציק לא ידע למה, אבל במהלך התפילה, נעצמו עיניו. הוא ראה עצמו זוחל לעברו של מוטי, תחת מטר של אש, שולף מכיס חולצתו תחבושת וחובש את רגלו המרוסקת. "אל תדאג מוטי, אנחנו יוצאים מכאן חיים" לחש לו, "אל תאבד את ההכרה... זה אני איציק, אח שלך". הם יצאו חיים, וההשגחה העליונה גלגלה 23 שנים אח"כ, שמוטי יציל ממוות בטוח את רונן, בנו של איציק. הצלה כפולה בוואדי. כשרונן מידן התעורר מן התרדמת שלו, אחרי 36 יום, הוא שמע את הסיפור המופלא וביקש להכיר את מוטי גולדשטיין, החבר של אבא. השניים ישבו שעות ארוכות ושוחחו ביניהם על החיים והמוות ובעיקר על אמונה בצור עולמים. מוטי סיפר גם לרונן על חברותו הצמודה והטובה עם אבא שלו שהציל את חייו במהלך קרב קשה... בערב יום כיפור, מגובס ישוב על כסא גלגלים, ביקש רונן להתלוות למוטי גולדשטיין לבית הכנסת. גם איציק האבא, החליט לבוא ולהתארח בחברת ידידו הוותיק, ומן היום הזה, הם עשו את המהפך המתבקש מכל יהודי "אבינו שבשמיים, החזירנו בתשובה שלמה לפניך". והואדיות ענו כהד, אמן ואמן. אברהם כפול שלושה המוהל רבי אברהם סילם ידוע ומפורסם במקומותינו. מוהל בן מוהל בשרשרת דורות של מוהלים, נושא חן בעיני כל רואיו, ומצוות המילה אהובה עליו כיין ישן נושן, שניחוחו אופף כל עלמין. רבי אברהם הופך כל ברית מילה, לשירה ולתהילה לריבון העולם, נוטל את המיקרופון בידו ומסלסל בקולו בבחינת כבד את ה' מגרונך. הוא כאמור איננו רק מוהל, אלא גם פייטן מהולל, מלחין שירים וכותב פיוטים הנוסכים בהורים הנרגשים ובקהל הקדוש, הילה של שכינה, חן ואור קדושת הימים. היה מי שאמר בבדיחותא, שאילו יכלו התינוקות לדבר, הם היו מבקשים שימשיך לנגן את שיריו המרטיטים וידחה לעוד כמה דקות את הברית. אבל כידוע, תינוקות ביום השמיני בשלים בגופם ובנפשם לקראת מצוות המילה, גם אם הם אינם מסוגלים להביע זאת במילים, אלא בזעקות צווחניות וחנוקות, עד לכניסתו של צמר הגפן הספוג ביין, לתוך פיהם הנרעד. זאת למודעי, כי המוהל אברהם במשך דקות ארוכות מבשל בנגינותיו את קהל המוזמנים טוב טוב מכל הצדדים כדי להכינם לרגע הקדוש, לאותן שניות נצחיות, בהן נכנס התינוק בשער האמונה העליונה לאוהל אברהם ושרה, בעוד אליהו הנביא יושב על כסאו. "לכבוד חמדת לבבי". יהודי קטן אומנם, כואב ושותת דם, קטן במשקלו ובשכלו, אבל יהודי כשר שנכנס לבריתו של אברהם אבינו, עוד חוליה של כיסופים בשרשרת הדורות. "באחד הימים, לא תאמין", מספר לי רבי אברהם בחיוך ביישני, "הוזמנתי למצוות ברית מילה, בחצר ביתם של יהודים צעירים אמידים וחביבים, שעולמם הרוחני רחוק כמזרח ממערב מן היהדות. אבל כהרגלם של יהודים בקודש, על מצוות המילה לא מוותרים, הזמינו נגנים וכמובן סעודה כיד המלך. למעט הכיפה האורחת והמקומטת שעיטרה את ראשו של הסנדק, והכיפה הקטיפתית על ראשי, היו כולם גלויי ראש, עטורי עגילים, קוקיות, אך ברק של התרגשות ריצד מבין עיניהם". "ואני, לעולם אינני עושה אפליות. את אותם פיוטים שאני שר ומזמר בבתי הכנסת ובבתי היראים לקראת רגע הברית, שרתי גם להם. חלק הצטרף בזמזום חרישי, אבל הרוב הגדול שתק והביט בי בעיניים בוהות. האבא הצעיר ניצב לידי, גבוה, מגולח, אוחז בידו את בנו הבכור. עד כמה שהבנתי האבא הוא גאון היי-טק, איש מחשבים שהכל מחזרים לפתחו. "זה הכסא של אליהו הנביא", הסברתי לאבא, והוא חשב שאני צוחק עליו. "איפה אליהו הנביא" הוא שאל. "ברוך הבא אליהו הנביא" אמרתי לו, והוא שאל, מאיפה הוא נכנס...". "דווקא את שמע ישראל הוא אמר יפה. וגם ברך את הברכות בלי להתבלבל במילים. הכל התחיל כשהגענו לקריאת השם. ויקרא שמו בישראל... אני מביט לעבר האבא והוא אומר "נמרוד"." "הרגשתי שאני כמעט נחנק. תקרא לו היטלר ביקשתי מהאבא". "היטלר? הוא צעק, השתגעת? אתה עושה צחוק ממני..." "כן, השבתי לו. תקרא לו אדולף היטלר. אין הבדל בין נמרוד המקראי לצורר הנאצי. שניהם היו רוצחים גדולים ואפיקורסים. שניהם עשו רע לזרע ישראל קודש. אברהם אבינו, הסברתי לו, סבל מנמרוד לא פחות משהיהודים סבלו מהיטלר. נמרוד ביקש לשרוף את אברהם אבינו בכבשן האש, וזה בהחלט מזכיר את הנאצים ומחנות ההשמדה. הנאצי הראשון הוא נמרוד המלך, ואברהם אבינו שקול היה כנגד כל ישראל". "האבא היה המום". "עד כדי כך? הוא שאל". "כן, כן, עניתי לו, אפילו יותר גרוע". "נו, אז איך נקרא לו? שאל האבא". "נקרא לו אברהם. הצעתי". "בסדר הוא השיב. שיהיה אברהם". "זה הקטן אברהם בן נורית וגיא, גדול יהיה... יגדלהו הקב"ה". "עם סיום הברית, לוחש על אוזני הסנדק: כבוד המוהל, גם לי קוראים אברהם". "מיד אחזתי את המיקרופון והודעתי כשכולי צמרמורת של התרגשות, קהל קדוש, אתם לא תאמינו, אבל כאן, על כסא הברית, קרוב קרוב לאליהו הנביא, נפגשו שלושה אברהם. לתינוק קראנו אברהם, הסנדק שמו אברהם, וגם אני המוהל, שמי אברהם. והחוט המשולש של זרע אברהם קודש, במהרה לא ינתק". "הסבתות מחו דמעה. האבא חיבק ונישק אותי ואת הסנדק, ואחר כך אימץ אל ליבו את אברהמל'ה הקטן, שניצל בעור שיניים מלהקרא בשמו של אחד מן המלכים הרשעים בתבל. פשוט לא יאומן. אברהם כפול שלוש, כי החוט המשולש, לעולם לא יינתק". חז"ל דעת בלי עושר, כרגליים בלי נעליים. עושר בלי דעת, כנעליים בלי רגליים. (רבי שלמה איבן גבירול) הסולם חיכה 55 שנה חרב היתמות הלמה בעוצמה סוערת בחמשת הילדים הקטנים של משפחת שובמיאן. הבכור חיים, היה בן 18, יצחק היה בן 13, ושלושת האחיות הקטנות בנות 10, 8, 5. אבא נפטר ראשון, חמישה חודשים אחר כך נפטרה גם האם השבורה. השנה תשי"א. אירן. מדינה פרימיטיבית משהו, חוסה בצילו של המגף האנגלי, עם עתיד חיובי של קידמה ועצמאות. חמישה יתומים קטנים ממאנים להינחם. יצחק מספר: "היינו שבורים ורצוצים בלי אבא בלי אמא. האיסלם רצה לקרב אותנו, והיתה סכנה גדולה חלילה, שהם יאמצו אותנו אל ליבם. לא היתה לנו משענת, אך בחסדי שמים, מיד לאחר פטירת אמא, אחיה הגדול, הדוֹד רחמים הגיע לעירנו מעירו הרחוקה ולקח אותנו עמו, לבית משפחתו. הוא עצמו היה מטופל בשבעה ילדים קטנים ונוספו לו עוד חמישה יתומים אומללים. "חיים אחי הבכור ביקש להיכנס למעגל העבודה ולעזור לדוד לפרנס אותנו. דוד רחמים הכניס אותו לעבודה בחנותו, גלנטריה גדולה. חיים התחיל לעבוד, קם בנץ, סיים תפילה, סעד פת שחרית ועד שנטו צללי ערב ישב בחנות, מכר, תיקן, ניקה. כדי להרוויח בכבוד את לחמם של אחיו היתומים. "אחרי חצי שנה של עבודה התרחש אסון נוסף. חיים טיפס על סולם, כדי להוריד מוצר כלשהו. הסולם היה רעוע והוא צנח על אחד מחלונות הראווה וריסק אותו. שבֶר זכוכית בגודל כף יד חדר לעורק הראשי במפסעתו והדם ניגר כמים. בבית החולים היו הרופאים הפרסיים חסרי אונים. כל הנסיונות לעצור את שטף הדם עלו בתוהו. הוא קיבל מנת דם, אחרי מנת דם, אבל המצב הלך והדרדר. "מנהל בית החולים בפרס, היה יהודי והוא החליט להתקשר לבריטניה לאחד מהרופאים הגדולים ולהיוועץ בו. הלה יעץ לקשור את שתי קצות העורק החתוך, ולא לנסות לחבר ביניהם. בטח לא כרגע. העצה היתה מצויינת. הדם עצר ממרוצתו. אחרי שבועיים של התאוששות התחילה הרגל להשחיר. סכנה חדשה, היה חשש לנֶמֶק. "אנחנו היתומים, היינו שבורים. פחדנו לאבד גם את חיים אחינו הגדול, שהיה לנו אבא ואמא... משענת ותקווה. "הרופאים בפרס אמרו: אין ברירה אלא לחתוך, שיחיה בלי רגל. אחרת אין תרופה למכתו. היינו מיואשים ורצוצים. "הלכנו היתומים הקטנים בייאושנו כי רב, לשני רבנים זקנים שהתגוררו בפאתי העיר, עזרא ומנשה היה שמם. זקנם היה ארוך ולבן, הם היו כפופים על ספריהם ובקושי הרימו את עיניהם. בכינו ובכינו. בקשנו שייעתרו לפני אבא שבשמים שירחם על אחינו הבכור. הרבנים מחו דמעה מעיניהם וביקשו שנביא את חיים אליהם, אל הבית בו למדו. הדוד רחמים נסע והביאו מבית החולים. "הם אמרו לנו, שהם מתכוונים להתפלל כל הלילה, ואם מן השמים ירחמו, אזי לפנות בוקר, עם עמוד השחר, ניתן יהיה להבחין בעמוד של אור שיעלה מן הארובה... הלכנו משם דומעים וזועקים. חיים בלי רגל, זה עלול היה להיות אסון נוסף, השם ישמור. והכל קרה כל כך מהר. אין אבא, אין אמא, וחיים שלנו גם בסכנת חיים..... "לפנות בוקר הבחין מושל העיירה מעל מרפסת ארמונו בעמוד אור הבוקע מאחת הארובות. הוא נסע לשם בזריזות ופתח את הדלת והבחין ברבנים עזרא ומנשה, כשמתחתם שלולית של דמעות. "מה זה העמוד של האור, שיצא מן הארובה" שאל אותם. "הזקנים הצדיקים שמחו. התפילות התקבלו. כשהגענו בבוקר הם בישרו לנו, דעו לכם, חיים יחיה עוד שנים רבות, לא תכרת הרגל... אבל צר לנו לחשו הרבנים, המוות שלו, בעוד עשרות שנים, יהיה קשור שוב בנפילה מסולם... בקושי שמענו זאת. שמחנו שהוא יחלים. "בשעות הבוקר הובהל חיים לביה"ח. באורח נס הגיע לשם מומחה מנתח אוסטרלי שעמד לבצע ניתוח באחד מן השרים העשירים של פרס. מנהל בית החולים פנה אלינו והציע שנבקש ממנו שינתח גם את חיים. האוסטרלי המומחה הסכים, אך דרש 25,000 דולר לא פחות. "בכינו לפניו, הוא הסכים לעשות הנחה. בכל זאת יתומים... מנהל ביה"ח היהודי כשראה במצוקתנו, הבטיח לשלם את כל הסכום אחרי ההנחה. "הניתוח בוצע בהצלחה, חיים חזר לחיים תקינים עם שתי רגליים בריאות. עלינו לארץ, הקמנו משפחות טובות. "חיים נשא בישראל אשה, נולדו לו ארבעה ילדים שגידלם במסירות. הוא למד נגרות ופירנס גם אותנו עד שנישאנו והתבססנו. הוא היה משכים ומעריב, בעל חסד מאין כמותו. אהוב על הבריות. "בשבת האחרונה שיחק אחד מנכדיו בכדור ובעט אותו לכוון צמרת העץ. "סבא" הוא ביקש "תוריד לי את הכדור". חיים אמר "שבת היום, אסור, אבל מחר אקח סולם ואחלץ לך את הכדור מבין הענפים". "למחרת לקח חיים סולם, וטיפס לכוון הכדור. לפתע הוא איבד את שיווי משקלו, וצנח עם הסולם על הארץ. ראשו נחבט בחומת החצר, ובאגן הירכיים נפתח קרע... בדיוק במקום הניתוח לפני 55 שנים. 20 דקות הוא שכב על הארץ ודימם עד שאחד השכנים הבחין בו והבהילו לבית החולים. אבל זה היה מאוחר, נסיונות ההחייאה עלו בתוהו. חיים נפטר. כשהודיעו לי שהוא נפל מן הסולם, נזכרתי באותן דקות, ברבנים הזקנים שאמרו לנו שהמוות שלו יהיה קשור בסולם. הסולם הזה חיכה לו 55 שנים". הגענו לניחום אבלים במוצ"ש האחרון, לבית של יצחק שובמיאן המצוי בשכונה כפרית בפאתי העיר. לחות כבדה של קיץ הלמה בנו. יצחק יושב שבעה על אחיו הבכור חיים, חמישים וחמש שנים אחרי האסון הנורא שבו נפטרו ההורים, נפטר גם הבן הבכור, שהיה לאחיו הקטנים, אב, אם ותקווה לעתיד. עולים בסולם. יורדים מן הסולם. בכור כל בכור חביב הוא בעיני אביו, ואפילו הוא חרש ושוטה, יורש פי שנים. (רבי אברהם סבע) חוויית השבוע שלי www.h-y.xwx.co.il