בפרשה הקודמת שפתחה את חומש
"שמות" נקראנו לראשונה "עם". לאחר שלאורך חומש "בראשית"
קראנו על אבות האומה ומשפחותיהם עברה התורה לספר על עם ישראל.
בתחילה קראנו שה' בחר במשה
ואהרן שיובילו וינהיגו את עם ישראל ליציאה ממצרים, והנה בתחילת הפרשה שלנו, פרשת
"וארא", אחרי שכבר התחיל סיפור היציאה ממצרים ונשמעו תלונות עם
ישראל על הנזק שלכאורה גרם משה בהשתדלות אצל פרעה ורגע אחרי שמשה ואהרן נשלחים אל
פרעה לבקש לצאת, מפרטת לנו לפרטי פרטים את תולדות משפחתם של משה ואהרן: "אלה
ראשי בית אבותם... ואלה שמות בני לוי לתולדותם... ויקח עמרם את יוכבד... ותלד לו
את אהרן ואת משה".
רש"י בפירושו בפסוק
מסביר שהתורה רצתה לספר לנו איך נולדו משה ואהרן.
אך אם ננסה להעמיק בהסבר
רש"י נבין שגדולתם ומעלתם נבעה מבית אביהם, הם היו בעלי שורשים עמוקים.
משה ואהרן אינם מנהיגים
בזכות עצמם בלבד אלא שיש קשר הדוק בין גודלם לשורשיהם.
לולא מה שקיבלו וינקו בבית
אבותם לא היו מגיעים למדרגתם.
דווקא בגלל זה ראתה התורה
ערך וחשיבות לעצור לרגע מהסיפור המרכזי רגע לפני השליחות הגדולה שלהם של הוצאת עם
ישראל ממצרים ולהזכיר לנו מניין זכו בזה, ועם כל השושלת, החל מעמרם דרך קהת ועד
לוי ולוי כידוע ירש מהאבות הקדושים.
לכל דבר ועניין יש שורש
ומקור והוא לא צומח מאליו.
התורה רוצה ללמד אותנו על
ערך חשיבות היוחסין של האדם. השפעת השורש המשפחתי על עיצוב דמותו ואישיותו של האדם
היא רבה ויש לה משמעות גדולה.
לא פעם אנו לצערנו נוטים
לשכוח ולא בכוונה מאין באנו ומהו שורשנו, אפילו העמוקים ביותר. באה הפרשה שלנו
בפסוקים האלה ללמד אותנו לזכור זאת.
(ע"פ הרב נבנצאל)
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
לע"נ יעקב בובר, שבתאי
טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו
נצר אחרון למשפחתם
אבות האומה,עם ישראל,בני לוי,עמרם,יוכבד,אהרון,משה,שורשים עמוקים,השליחות הגדולה,יוחסין,
אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ח
אחד הרגעים
החזקים והמשפיעים ביותר במהלך היום הוא רגע היקיצה. הרגע הזה כל כך מיוחד וכל כך
מבוזבז... ברגע הזה הנשמה חוזרת לגוף לאחר מסע שמימי, הדקות הללו שהחושים טרם
הסתגלו למצב העירני וקשה לנו לקלוט מה אומרים לנו, הוא רגע מיוחד במינו. עדין ורך,
ובקלוט ניתן לחרוט עליו כל מה שרק רוצים.
''אחד מהדברים הקשים ביותר ללמידה בחיים היא אלו גשרים לחצות ואילו
גשרים לשרוף''
אתה לא יכול להרשות לעצמך לחכות יותר מדי זמן עד שתכיר את עצמך,
משום שאתה ואך ורק אתה האדם המרתק ביותר שתזכה להכיר אי פעם.
בפרשת וארא יש שבע מכות, וזה מרומז בשתי
האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטרייה שבע, ובפרשת בא יש שלוש מכות ומרומז
באותיות בא שזה בגימטרייה שלש.
החנוכייה עוד תאיר (פניני בית לוי, גיליון 461(
נפתלי אחי נולד בנר שמיני של חנוכה, בדיוק שנה ושבוע אחרי, אני נולדתי בליל חנוכה הראשון לאחר 6 בנות. הורי תלו בי הרבה תקוות, שאהיה תלמיד חכם ואגרום להם נחת רוח. אולם מהר מאוד הם נוכחו לגלות שאני רחוק מלמלא את ציפיותיהם, מתקשה קצת רחוק מלהיות מבריק ולא חכם ומוכשר במיוחד, בעצם לא מיוחד בכלום. ומנגד היה אחרי נפתלי שנולד ביום בו הדליקו 8 נרות וכך נראה גם מזלו, אבוקות מאירות זרחו לפניו ואור מיוחד נגה בכל מקום אליו היה מגיע. עוד בהיותו קטן שיבחו אותו המלמדים: נפתלי יודע ראשון את האותיות, נפתלי מבין ראשון את המשניות, הגמרא והתוספות המוקשים, לנפתלי יש קושיות של תלמיד חכם שגורמת למלמד, למנהל ולמפקח לצאת מכליהם".
בתחילה הינו צועדים יחדיו לתלמוד תורה ומשחקים אחה"צ אך לאט לאט השתנו הדברים ומול דמותו הזוהרת של אחי הפכה דמותי האפרורית לשחורה ממש (כך הרגשתי(. הורי השתדלו לטפח בי כל חלקה טובה ולא הבליטו את הצטיינותו של אחי. גדלנו כשאני משתדל בלי הצלחה יתרה להתמקד במעלותיי ולהפסיק לפזול לכוונו של אחי, אך בלב הרגשתי אש קטנה של קנאה שגרמה לי לא לחבבו. בראש חודש חשוון הכריזו בתלמוד תורה על מבחן פומבי שיערך לכתות ו'-ח', אני הייתי בכיתה ח' ונפתלי בכיתה ז'. האווירה הייתה רצינית ונרגשת ומתח אפף את כל התלמידים. שבוע לאחר המבחן נמסרו התוצאות, 70% מהתלמידים נפסלו וביניהם גם אני. הייתי מריר וכואב כיון שלמדתי היטב וייחלתי בליבי שהפעם אצליח. אחי נפתלי עלה לשלב הבא. קינאתי באחי גברה, הצלחתי להסתירה ולא שיתפתי אף אחד בתחושותיי, נתתי לכולם להבין שאני גאה בנפתלי ואף אמרתי: "מה זה משנה מי מצליח? שנינו אחים מאותה משפחה". אבא הביט בי בפליאה ולא אמר דבר.
נפתלי עלה לשלב השני, הוא היה נסיך הבלתי מוכתר של המשפחה, לאחר שבוע הגיעו תוצאות המבחן השני – נפתלי ועוד שני ילדים עלו לשלב הגמר שתוכנן בנר שמיני של חנוכה, יום הולדתו ה- 11 של נפתלי. במשך כל חנוכה היה נפתלי נושא השיחה, היינו שני בנים יחידים במשפחה בת 9 ילדים שהאחד הוא אפס מאופס והשני – גאון הדור הבא – כך הרגשתי. בכל ערב מערבי חנוכה עמד אבא נרגש ומאושר ליד הנרות וסיפר לכולם לפני ההדלקה איזה מעמד חשוב אמור להיות המבחן הפומבי וכמה רבנים יגיעו ואיזו נחת יש לו... כשהוא מביט בנפתלי במבט מלא אושר, מבט שלא יכולתי לשאת ושיסע את ליבי לגזרים. לפני שהייתי נרדם הייתי רואה בדמיוני את נפתלי זוכה במקום הראשון וחבריו מרימים אותו על הכתפיים ושרים לו שירי תהילה... טעם מריר נלווה למחשבות אלו... ולא יכולתי לשאתם.
בליל שמיני של חנוכה חזר אבא הביתה בעיניים קורנות, כל המשפחה עמדה לצאת לטקס המבחן הפומבי, נפתלי היה חיוור מעט אך מלא נחישות ובטחון. "אינך צריך לחשוש, אין בכל הת"ת שלכם ילד אחד מוצלח כמותך" – קבעה אחותי הגדולה. "כשנחזור נחגוג את יום ההולדת שלך" – אמרה אימא והביטה בנפתלי בגאווה ובאושר. הפרס שהובטח לזוכה בבחינה היה חנוכייה מכסף. "בשנה הבאה ידליק נפתלי אחי את נרותיו בחנוכייה מכסף, אני לא אעמוד בזה... מספיק נרמסתי והושפלתי בחודשיים שחלפו איני יכול יותר", מרוב כעס ומרירות הזזתי "בלי כוונה" את החנוכייה. והנורא מכל קרה – החנוכייה נפלה על רגלו של נפתלי וכף רגלו החלה בוערת כמדורה. נפתלי צרח ואבא רץ איתו לאמבטיה. הזמנו אמבולנס והורי נסעו עימו לבית החולים. והלילה שיכל להיות היפה ביותר חלף עלינו כיום תשעה באב. ישבנו בשקט ואמרנו תהילים "רוצח, רשע" – רדפו המילים אחרי, הרגשתי שאני עומד להשתגע. אמרתי לאחיותיי שאיני מרגיש טוב וחייב לצאת מהבית – נסעתי לכותל והתפללתי לה' שאם צריך לקרות משהו לנפתלי שזה יקרה לי, בכיתי כ"כ עד שמישהו הגיש לי כוס מים ושאל אם אני צריך עזרה.. כשחזרתי הביתה סיפרו לי אחיותיי שכף רגלו של נפתלי נכוותה בצורה חמורה והוא אושפז. "אני הולך לישון, איני מרגיש טוב", אמרתי לאחיותיי ומיהרתי להצטנף במיטה, למחרת קמתי עם חום גבוה ונשארתי בבית. הרופאים קוו שנפתלי יחלים במהירות.
לאחר 3 שבועות השתחרר נפתלי הביתה, תקופה קשה עמדה לפניו, הוא היה חייב ללכת לשיעורי פיזיותרפיה ארוכים ומתישים. מאז הכוויה הפכתי לילד שקט מאוד, בכיתי מכל שטות והתחמקתי ממפגש עם נפתלי. באחד הימים ביקש ממני אבא שאצא איתו לטיול: "אהרון אנחנו מרגישים שמשהו לוחץ ומכביד עליך ואני מאוד מבקש שתספר לי מהו הדבר הזה". ברגע הראשון היססתי אולם לאחר מכן הרגשתי שאני חייב לפרוק את המועקה שבתוכי ולא משנה לי איך יגיב אבא. וכך סיפרתי לו על הקנאה שלי והקושי שלי להתחרות באח גאון על המבחן הפומבי, על ליל חנוכה, ואבא רק הקשיב ושתק כשסיימתי התחלתי לבכות. אבא לא אמר דבר רק הניח את ידו על כתפי והניח לי לפרוק את המועקה שבתוכי. אבא אמר לי שהוא מבין שעברתי תקופה קשה, הוא צריך לחשוב על הדברים ומבקש רשות לספר לאימא. למחר שוחחו עימי הורי ואמרו כי הם מבינים את הכאב שלי ואבא הוסיף ואמר כי הרוגע יבוא לליבי רק אחרי שאתקן את מה שעשיתי ואעזור במה שקלקלתי. "מה שאתה יכול לעשות זה לעזור לנפתלי היכן שקשה לו, הוא לא רוצה ללכת לפיזיותרפיה, שכנע אותו ללכת, תרגל עימו כמה שתוכל..."
ימי הפכו לעמוסים במיוחד, נפתלי לא הבין מדוע אני שהתרחקתי ממנו נצמד אליו פתאום, שנה חלפה, נפתלי עדיין צולע ונראה שאת הצליעה הוא יסחב כל חייו, השנים חלפו נפתלי לא חזר לעצמו, הוא אמנם נשאר תלמיד חרוץ אבל בנוסף לצליעתו הפך לשקט וקצת מופנם. התחתנתי ב גיל 20 אולם שמחתי לא הייתה שלמה, רציתי לראות גם את נפתלי נשוי והייתי מוכן לעשות הכול. אשתי התפעלה שאני דואג כ"כ לאחי כשהיא אינה יודעת מסיפור הישן. היא סייעה לי והציעה נערה נפלאה שכל חסרונה שלהוריה אין כסף לתת. בערב עליתי להורי וסיפרתי להם על הרעיון: "אהרון, זה לא פשוט, איך נוכל לחתן את נפתלי שכל ההוצאות יפלו עלינו, אל תשכח שכבר חיתנתי 7 ילדים ואני שקוע בחובות עד למעלה מהצוואר" אמר לי אבי. הצעתי לאבא שאני אכסה את החלק של הורי הכלה, בתחילה לא רצו הורי לשמוע, אבל כעבור חודש לאחר שכנועים רבים הם השתכנעו ולאחר פחות משבוע הפך נפתלי אחי לחתן מאושר, כשאת שעון הזהב שקיבל קניתי אני.
בערב חנוכה, כמה ימים לפני החתונה קניתי לנפתלי חנוכייה יקרה במיוחד כשעלתה בי המחשבה על החנוכייה האחרת שיכל לקבל לפני למעלה מעשור, חנוכייה שעיוורה את ראייתי וטשטשה את שיקול דעתי. ומידי בוקר אני מוסיף לתפילתי תחינה משלי על האח שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות..."ה' בבקשה תעזור שהחנוכייה שכה עמלתי לכבות את אורה – עוד תאיר".
נפתלי אחי נולד בנר שמיני של חנוכה, בדיוק שנה ושבוע אחרי, אני נולדתי בליל חנוכה הראשון לאחר 6 בנות. הורי תלו בי הרבה תקוות, שאהיה תלמיד חכם ואגרום להם נחת רוח. אולם מהר מאוד הם נוכחו לגלות שאני רחוק מלמלא את ציפיותיהם, מתקשה קצת רחוק מלהיות מבריק ולא חכם ומוכשר במיוחד, בעצם לא מיוחד בכלום. ומנגד היה אחרי נפתלי שנולד ביום בו הדליקו 8 נרות וכך נראה גם מזלו, אבוקות מאירות זרחו לפניו ואור מיוחד נגה בכל מקום אליו היה מגיע. עוד בהיותו קטן שיבחו אותו המלמדים: נפתלי יודע ראשון את האותיות, נפתלי מבין ראשון את המשניות, הגמרא והתוספות המוקשים, לנפתלי יש קושיות של תלמיד חכם שגורמת למלמד, למנהל ולמפקח לצאת מכליהם".
בתחילה הינו צועדים יחדיו לתלמוד תורה ומשחקים אחה"צ אך לאט לאט השתנו הדברים ומול דמותו הזוהרת של אחי הפכה דמותי האפרורית לשחורה ממש (כך הרגשתי(. הורי השתדלו לטפח בי כל חלקה טובה ולא הבליטו את הצטיינותו של אחי. גדלנו כשאני משתדל בלי הצלחה יתרה להתמקד במעלותיי ולהפסיק לפזול לכוונו של אחי, אך בלב הרגשתי אש קטנה של קנאה שגרמה לי לא לחבבו. בראש חודש חשוון הכריזו בתלמוד תורה על מבחן פומבי שיערך לכתות ו'-ח', אני הייתי בכיתה ח' ונפתלי בכיתה ז'. האווירה הייתה רצינית ונרגשת ומתח אפף את כל התלמידים. שבוע לאחר המבחן נמסרו התוצאות, 70% מהתלמידים נפסלו וביניהם גם אני. הייתי מריר וכואב כיון שלמדתי היטב וייחלתי בליבי שהפעם אצליח. אחי נפתלי עלה לשלב הבא. קינאתי באחי גברה, הצלחתי להסתירה ולא שיתפתי אף אחד בתחושותיי, נתתי לכולם להבין שאני גאה בנפתלי ואף אמרתי: "מה זה משנה מי מצליח? שנינו אחים מאותה משפחה". אבא הביט בי בפליאה ולא אמר דבר.
נפתלי עלה לשלב השני, הוא היה נסיך הבלתי מוכתר של המשפחה, לאחר שבוע הגיעו תוצאות המבחן השני – נפתלי ועוד שני ילדים עלו לשלב הגמר שתוכנן בנר שמיני של חנוכה, יום הולדתו ה- 11 של נפתלי. במשך כל חנוכה היה נפתלי נושא השיחה, היינו שני בנים יחידים במשפחה בת 9 ילדים שהאחד הוא אפס מאופס והשני – גאון הדור הבא – כך הרגשתי. בכל ערב מערבי חנוכה עמד אבא נרגש ומאושר ליד הנרות וסיפר לכולם לפני ההדלקה איזה מעמד חשוב אמור להיות המבחן הפומבי וכמה רבנים יגיעו ואיזו נחת יש לו... כשהוא מביט בנפתלי במבט מלא אושר, מבט שלא יכולתי לשאת ושיסע את ליבי לגזרים. לפני שהייתי נרדם הייתי רואה בדמיוני את נפתלי זוכה במקום הראשון וחבריו מרימים אותו על הכתפיים ושרים לו שירי תהילה... טעם מריר נלווה למחשבות אלו... ולא יכולתי לשאתם.
בליל שמיני של חנוכה חזר אבא הביתה בעיניים קורנות, כל המשפחה עמדה לצאת לטקס המבחן הפומבי, נפתלי היה חיוור מעט אך מלא נחישות ובטחון. "אינך צריך לחשוש, אין בכל הת"ת שלכם ילד אחד מוצלח כמותך" – קבעה אחותי הגדולה. "כשנחזור נחגוג את יום ההולדת שלך" – אמרה אימא והביטה בנפתלי בגאווה ובאושר. הפרס שהובטח לזוכה בבחינה היה חנוכייה מכסף. "בשנה הבאה ידליק נפתלי אחי את נרותיו בחנוכייה מכסף, אני לא אעמוד בזה... מספיק נרמסתי והושפלתי בחודשיים שחלפו איני יכול יותר", מרוב כעס ומרירות הזזתי "בלי כוונה" את החנוכייה. והנורא מכל קרה – החנוכייה נפלה על רגלו של נפתלי וכף רגלו החלה בוערת כמדורה. נפתלי צרח ואבא רץ איתו לאמבטיה. הזמנו אמבולנס והורי נסעו עימו לבית החולים. והלילה שיכל להיות היפה ביותר חלף עלינו כיום תשעה באב. ישבנו בשקט ואמרנו תהילים "רוצח, רשע" – רדפו המילים אחרי, הרגשתי שאני עומד להשתגע. אמרתי לאחיותיי שאיני מרגיש טוב וחייב לצאת מהבית – נסעתי לכותל והתפללתי לה' שאם צריך לקרות משהו לנפתלי שזה יקרה לי, בכיתי כ"כ עד שמישהו הגיש לי כוס מים ושאל אם אני צריך עזרה.. כשחזרתי הביתה סיפרו לי אחיותיי שכף רגלו של נפתלי נכוותה בצורה חמורה והוא אושפז. "אני הולך לישון, איני מרגיש טוב", אמרתי לאחיותיי ומיהרתי להצטנף במיטה, למחרת קמתי עם חום גבוה ונשארתי בבית. הרופאים קוו שנפתלי יחלים במהירות.
לאחר 3 שבועות השתחרר נפתלי הביתה, תקופה קשה עמדה לפניו, הוא היה חייב ללכת לשיעורי פיזיותרפיה ארוכים ומתישים. מאז הכוויה הפכתי לילד שקט מאוד, בכיתי מכל שטות והתחמקתי ממפגש עם נפתלי. באחד הימים ביקש ממני אבא שאצא איתו לטיול: "אהרון אנחנו מרגישים שמשהו לוחץ ומכביד עליך ואני מאוד מבקש שתספר לי מהו הדבר הזה". ברגע הראשון היססתי אולם לאחר מכן הרגשתי שאני חייב לפרוק את המועקה שבתוכי ולא משנה לי איך יגיב אבא. וכך סיפרתי לו על הקנאה שלי והקושי שלי להתחרות באח גאון על המבחן הפומבי, על ליל חנוכה, ואבא רק הקשיב ושתק כשסיימתי התחלתי לבכות. אבא לא אמר דבר רק הניח את ידו על כתפי והניח לי לפרוק את המועקה שבתוכי. אבא אמר לי שהוא מבין שעברתי תקופה קשה, הוא צריך לחשוב על הדברים ומבקש רשות לספר לאימא. למחר שוחחו עימי הורי ואמרו כי הם מבינים את הכאב שלי ואבא הוסיף ואמר כי הרוגע יבוא לליבי רק אחרי שאתקן את מה שעשיתי ואעזור במה שקלקלתי. "מה שאתה יכול לעשות זה לעזור לנפתלי היכן שקשה לו, הוא לא רוצה ללכת לפיזיותרפיה, שכנע אותו ללכת, תרגל עימו כמה שתוכל..."
ימי הפכו לעמוסים במיוחד, נפתלי לא הבין מדוע אני שהתרחקתי ממנו נצמד אליו פתאום, שנה חלפה, נפתלי עדיין צולע ונראה שאת הצליעה הוא יסחב כל חייו, השנים חלפו נפתלי לא חזר לעצמו, הוא אמנם נשאר תלמיד חרוץ אבל בנוסף לצליעתו הפך לשקט וקצת מופנם. התחתנתי ב גיל 20 אולם שמחתי לא הייתה שלמה, רציתי לראות גם את נפתלי נשוי והייתי מוכן לעשות הכול. אשתי התפעלה שאני דואג כ"כ לאחי כשהיא אינה יודעת מסיפור הישן. היא סייעה לי והציעה נערה נפלאה שכל חסרונה שלהוריה אין כסף לתת. בערב עליתי להורי וסיפרתי להם על הרעיון: "אהרון, זה לא פשוט, איך נוכל לחתן את נפתלי שכל ההוצאות יפלו עלינו, אל תשכח שכבר חיתנתי 7 ילדים ואני שקוע בחובות עד למעלה מהצוואר" אמר לי אבי. הצעתי לאבא שאני אכסה את החלק של הורי הכלה, בתחילה לא רצו הורי לשמוע, אבל כעבור חודש לאחר שכנועים רבים הם השתכנעו ולאחר פחות משבוע הפך נפתלי אחי לחתן מאושר, כשאת שעון הזהב שקיבל קניתי אני.
בערב חנוכה, כמה ימים לפני החתונה קניתי לנפתלי חנוכייה יקרה במיוחד כשעלתה בי המחשבה על החנוכייה האחרת שיכל לקבל לפני למעלה מעשור, חנוכייה שעיוורה את ראייתי וטשטשה את שיקול דעתי. ומידי בוקר אני מוסיף לתפילתי תחינה משלי על האח שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות..."ה' בבקשה תעזור שהחנוכייה שכה עמלתי לכבות את אורה – עוד תאיר".
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה